24.5.11
"בגדי המלך החדשים"
או כפי שאומר אריק איינשטיין בשירו "עיתונאי קטן": "המלך הוא עירום כולנו ילדים שרואים לו את הטוסיק שותקים ולא קמים"
במהלך נאומו של אובאמה, בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני שלושה מוטיבים חוזרים על עצמם שוב ושוב ומעניקים את המסגרת האמיתית לכל הנאום כולו. שלוש מטרות שם לעצמו נשיא ארה"ב ברק אובאמה והן: יצירת מודעות, הצבת ראי של מציאות ואמירת אמת .
הצורך של הנשיא לחזור לאורך הנאום על המילים אמת, מציאות וכנות חושפת בפנינו את עולם האמונות שלו. הנשיא מבין את כוחן של מילים ליצור שיח ואת כוחה של האמת לשנות מציאות. מרגע חשיפת האמת השיח חייב יהיה להתחיל מנקודה זו. בין אם אנחנו פלסטינים או ישראלים ובין אם נאהב את מהות החזון או לאו, קו הזינוק לפני המירוץ מתחיל כאן. זאת נקודת ההתחלה. כאשר יש שני צדדים אזי ישנם שני נרטיבים כאשר ישנם שלושה צדדים הסיפור נעשה יותר מורכב
אין פחד. כשאני באה לנתח את נאומו של נשיא ארה"ב אני מנסה להבין מהו הראי שהנשיא מנסה להציב ומהי אותה אמת שהנשיא מרגיש צורך לחשוף בפנינו. לא ייפלא הדבר כי כאשר אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת (אותו פרי שיוצר מודעות) הם מרגישים עירומים (חשופים). ולכן ברור מדוע התגובה הישראלית והפלסטינית הייתה הפתעה, מבוכה ופחד, "ואירא כי עירום אנוכי ואחבא". הרשות הפלסטינית בדרך כלל שותקת ובודקת את תגובתה אצל הממשלה הישראלית המגננה הטובה ביותר היא התקפה.
אחרי שאנסה להבין מה היא אותה אמת אנתח את משמעותה כלפי ישראל וכלפי הפלסטינים. לא במושגים של טוב או רע אלא זוהי האמת של הנשיא וכעת נראה מה ניתן להסיק ממנה.
המאמר מורכב משלושה חלקים:
- נאום אובאמה, בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני – הפשט - הבנת הנקרא (כפי שאני מבינה אותו). מהי אותה אמת שהנשיא רוצה לחשוף בפנינו.
- ניתוח ומסקנות של הנאום – הרז והדרש – מה הכוונות מעבר למילים.
- צירוף נספח 1 – החלק בו עוסק אובאמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2009 – עבר והווה.
Obama's Middle East Speech
19th May 2011
For decades, the conflict between Israelis and Arabs has cast a shadow over the region. For Israelis, it has meant living with the fear that their children could get blown up on a bus or by rockets fired at their homes, as well as the pain of knowing that other children in the region are taught to hate them. For Palestinians, it has meant suffering the humiliation of occupation, and never living in a nation of their own. Moreover, this conflict has come with a larger cost the Middle East, as it impedes partnerships that could bring greater security, prosperity, and empowerment to ordinary people.
- ישראל מפחדת מאוטובוסים מתפוצצים, ירי רקטות ומהשנאה שמופנת כלפיה מצד ילדי האזור (כלומר – ביטחון ושנאה)
- הפלסטינים סובלים מהשפלת הכיבוש ומכך לעולם עוד לא זכו במדינה משל עצמם (כיבוש ואין מדינה).
- המזרח התיכון משלם מחיר גבוה על הפחד הישראלי והסבל הפלסטיני בביטחונם, ברווחתם ובהעצמתם של האנשים הפשוטים.
מסקנה ראשונה - הקונפליקט הישראלי-פלסטיני – אין בטחון לישראל ואין מדינה עצמאית לפלסטינים משמעו המחיר ששאר עמי האזור צריכים לשלם הולך וגדל (בביטחונם בשגשוגם ובהעצמתם). לקונפליקט הבילטרלי אפקט אזורי.
My Administration has worked with the parties and the international community for over two years to end this conflict, yet expectations have gone unmet. Israeli settlement activity continues. Palestinians have walked away from talks. The world looks at a conflict that has grinded on for decades, and sees a stalemate. Indeed, there are those who argue that with all the change and uncertainty in the region, it is simply not possible to move forward.
I disagree. At a time when the people of the Middle East and North Africa are casting off the burdens of the past, the drive for a lasting peace that ends the conflict and resolves all claims is more urgent than ever.
- במשך שנתיים הממשל האמריקאי והקהילה הבינלאומית מנסים לעבוד עם הצדדים (ישראל-פלסטינים) בכדי לסיים את הקונפליקט - צעד זה נכשל.
- למה זה נכשל? התשובה – מצד ישראל נמשכה הפעילות ההתנחלותית. ומצד הפלסטינים - התרחקו מהשיחות.
- הנשיא מבהיר כי אינו מסכים עם אלו שסוברים שבתקופה של חוסר ודאות לא ניתן להתקדם. וטוען כי דווקא בתקופה שבה עמי האזור מניחים לעבר ישנה חשיבות אף גדולה יותר לסיום תביעות העבר וסיום הקונפליקט. כלומר בתקופה שעמי האזור עושים שינוי בתחום אחד חובה עלינו לעשות שינוי בתחום זה גם כן.
For the Palestinians, efforts to delegitimize Israel will end in failure. Symbolic actions to isolate Israel at the United Nations in September won't create an independent state. Palestinian leaders will not achieve peace or prosperity if Hamas insists on a path of terror and rejection. And Palestinians will never realize their independence by denying the right of Israel to exist.
- ניסיונותיהם של הפלסטינים לדה-לגיטימציה של ישראל - לא יצליחו
- בידודה של ישראל וניסיונות דה-לגיטימציה בינ"ל– לא יביאו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית
מסקנה שלישית – ניסיונות של דה-לגיטימציה ובידוד של ישראל בזירה הבינ"ל ובמידה וחמאס יבחר להמשיך בדרך של טרור וסירוב = שלושת הלאווים. לא יצליח, לא תקום מדינה פלסטינית עצמאית לא יהיה שלום ושגשוג .
As for Israel, our friendship is rooted deeply in a shared history and shared values. Our commitment to Israel's security is unshakeable. And we will stand against attempts to single it out for criticism in international forums. But precisely because of our friendship, it is important that we tell the truth: the status quo is unsustainable, and Israel too must act boldly to advance a lasting peace.
- ארצות הברית – ישראל = חברות עמוקה ומושרשת (ערכית והיסטורית)
- ארצות הברית – ישראל = מחויבות שלא ניתן לערער כלפי ביטחונה של מדינת ישראל
- ארצות הברית – ישראל = עמידה כנגד כל ניסיון לבודד את ישראל בזירה הבינ"ל
- ארצות הברית - בגלל ה – חברות+ מחויבות + עמידה כנגד = אמירת האמת = הסטטוס קוו אינו בר-קיימא
מסקנה רביעית – החברות המחויבות והעמידה כנגד מעניקה לארה"ב את הזכות לומר את האמת (מבחינת ארה"ב) והיא שלא ניתן לשמור על מצב של סטטוס קוו מה שמצריך אומץ מצד ישראל בכדי לקדם שלום בר-קיימא.
The fact is, (1) a growing number of Palestinians live west of the Jordan River. (2) Technology will make it harder for Israel to defend itself. (3) A region undergoing profound change will lead to populism in which millions of people -- not just a few leaders -- must believe peace is possible. (4) The international community is tired of an endless process that never produces an outcome. (5) The dream of a Jewish and democratic state cannot be fulfilled with permanent occupation.
ואז נשאלת השאלה למה לא ניתן לשמור על הסטטוס קוו, והנשיא משיב ומציג עובדות (לא פרשנות אלא עובדות):
- מספר הולך וגדל של פלסטינים הגרים ממערב לנהר הירדן. כלומר בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן ישנו מספר גדל של פלסטינים, משמע, המשך הסטטוס קוו = לא יהיה רוב יהודי במדינת ישראל
- בהמשך הסטטוס קוו – הטכנולוגיה תקשה על ישראל להגן על עצמה.
- אזור אשר עובר שינוי מאסיבי = פופוליזם. כלומר ישראל תהיה נתונה לחסדי 400 מילון אזרחים ולא רק לחסדי 22 מנהיגיהם
- המשך הסטטוס קוו – עייפות הקהילה הבינלאומית - עייפות מביאה לחוסר רלוונטיות
- חזון המדינה היהודית והדמוקרטית לא יכול להתממש תחת כיבוש מתמשך
מסקנה חמישית: המשך הסטטוס קוו = רוב לא יהודי במדינת ישראל, התקשורת והרשתות החברתיות מגיעות לכל מקום ולכן מקשות על הגנתה של מדינת ישראל. האזור משתנה ולכן מוקדי הכוח האזרחיים משתנים. העולם מתעייף. ולכן המשך הסטטוס קוו = המשך הכיבוש = אי מימוש חזון המדינה היהודית והדמוקרטית.
Ultimately, it is up to Israelis and Palestinians to take action. No peace can be imposed upon them, nor can endless delay make the problem go away. But what America and the international community can do is state frankly what everyone knows: a lasting peace will involve two states for two peoples. (1) Israel as a Jewish state and the homeland for the Jewish people, and the (2) State of Palestine as the homeland for the Palestinian people; (3) each state enjoying self-determination, mutual recognition, and peace.
- תפקידן של ארצות הברית והקהילה הבינ"ל – לומר בכנות את מה שכולם יודעים: שלום בר-קיימא = שתי מדינות לשני עמים.
א. ישאל – מדינה יהודית , הבית הלאומי של העם היהודי.
ב. פלסטין – הבית הלאומי של עם הפלסטיני.
ג. ישראל + פלסטין – זכות הגדרה עצמית + הכרה הדדית + שלום
מסקנה שישית – אם בסעיף הקודם הבנו שכל עוד הכיבוש נמשך ישראל לא תצליח לשמור על צביונה כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית כעת אומר הנשיא: שלום משמעו חלוקת הארץ לשתי מדינות כך שאחת תהיה מדינה יהודית והבית הלאומי של היהודים והשנייה תהיה הבית הלאומי של הפלסטינים. לאחר חלוקת הארץ תהיה הכרה הדדית והגדרה עצמית.
- סוגיות הליבה ידונו במשא ומתן כאשר הבסיס למשא ומתן:
א. מדינה פלסטינית ברת-קיימא
ב. ביטחון לישראל
- הנשיא מפרט מה צריכות להיות תוצאות המשא ומתן בנוגע לסעיף א' (מדינה פלסטינית ברת-קיימא) :
א. שתי מדינות.
ב. גבולות קבועים (לא זמניים)
ג. גבולות 67' עם חילופי שטחים הדדים ומוסכמים
ד. יובילו לגבולות מוכרים ובטוחים
ה. זכותם של הפלסטינים למשילות עצמית, למדינה ריבונית ורציפה
מסקנה שביעית – צריכות להיות שתי מדינות, עם גבולות קבועים, כלומר הסכם קבע ולא הסכם ביניים. בשביל שהמדינה הפלסטינית תהיה ברת-קיימא הנשיא מציין את השטח שלה. הוא לא אומר איפה הגבולות יעברו (זה נתון למשא ומתן) אך הוא קובע כי הבסיס למו"מ הוא גודלה של המדינה. וכן זה כולל את עזה, הגדה, הבקעה וירושלים. ברור לנשיא שהגבול לא יעבור כפי שעבר ב-67' בגלל מציאות בשטח שהשתנתה ולכן הוא מבהיר כי יהיו חילופי שטחים באופן הדדי ומוסכם (לא במהלכים חד צדדים) . רק שרטוט הגבולות יביא לגבולות מוכרים ובטוחים. מציין כי זו זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית רציפה, ריבונית.
As for security, every state has the right to self-defense and (1) Israel must be able to defend itself -- by itself -- against any threat. Provisions must also be (2) robust enough to prevent a resurgence of terrorism; to (3) stop the infiltration of weapons; and to (4) provide effective border security. (5) The full and phased withdrawal of Israeli military forces should be coordinated with the assumption of Palestinian security responsibility in a sovereign, non-militarized state. (6) The duration of this transition period must be agreed, and the (7) effectiveness of security arrangements must be demonstrated.
- הנשיא מפרט מה צריכות להיות תוצאות המשא ומתן בנוגע לסעיף ב' (ביטחונה של מדינת ישראל) :
א. לכל מדינה הזכות להגן על עצמה.
ב. ישראל חייבת להיות בעלת יכולת להגן על עצמה, בכוחות עצמה נגד כל איום. אמצעי ההגנה חייבים להיות יעילים מספיק בכדי למנוע התעוררות מחודשת של הטרור, לעצור חדירת נשק ולאפשר הגנה יעילה על הגבול. כלומר האיומים היבשתיים הם: טרור – חדירת נשק – הגנה יעילה על הגבול.
ג. ולכן הנסיגה של צה"ל צריכה להיות מלאה והדרגתית ובתאום עם אחריות ביטחונית פלסטינית, במדינה ריבונית ולא צבאית.
ד. משך תקופת המעבר צריכה להיות מוסכמת.
ה. יעילות הסדרי הביטחון צריכה להיות מוכחת.
מסקנה שמינית – לשתי המדינות ישנה הזכות להגן על עצמן ולכן פלסטין לא תהיה מפורזת אלא תהיה מדינה ללא צבא. ישראל חייבת להיות בעלת יכולת להגן על עצמה מפני טרור, הברחות נשק, להגן על גבולה בכוחות עצמה (ללא קשר למנגנוני הביטחון של מדינות ערביות נוספות). הנסיגה חייבת להיות מלאה והדרגתית אך יהיה צורך בלוח זמנים (יקבע במשא ומתן) כמו כן נאמר שטרם נסיגת צה"ל תהיה חובת ההוכחה כי הסדרי הביטחון יעילים.
These principles provide a foundation for negotiations. Palestinians should know the territorial outlines of their state; Israelis should know that their basic security concerns will be met. I know that these steps alone will not resolve this conflict. Two wrenching and emotional issues remain: the future of Jerusalem, and the fate of Palestinian refugees. But moving forward now on the basis of territory and security provides a foundation to resolve those two issues in a way that is just and fair, and that respects the rights and aspirations of Israelis and Palestinians.
- מדינה פלסטינית ברת-קיימא (כולל הסעיפים שציין) וביטחון לישראל (כולל הסעיפים שציין) הם הבסיס למשא ומתן
- על הפלסטינים לדעת מהם קווי המתאר הטריטוריאליים, כלומר מהו השטח.
- על ישראל לדעת שדאגותיה הביטחוניות ייענו.
- שתי הסוגיות הללו לבדן לא יפתרו את הקונפליקט. נשארות שתי סוגיות נוספות: ירושלים וגורל הפליטים הפלסטינים
- שטח וביטחון הם בסיס לפתרון של ירושלים וגורל הפליטים בדרך צודקת והוגנת שתכבד את זכויותיהם ושאיפותיהם של הישראלים והפלסטינים.
מסקנה תשיעית - המשולש מורכב כך שבבסיסו שטח + ביטחון = מדינה פלסטינית וישראל בטוחה ושני השוקיים של המשולש ירושלים + פליטים = פתרון הסכסוך. פעם ראשונה שאין ציון מפורש של המילים זכות השיבה או בעיית הפליטים אלא גורל הפליטים. הנשיא מציין כי אלו הסוגיות הרגישות ביותר ולכן משאיר חוסר בהירות כאשר הוא מציין את המילים "דרך צודקת והוגנת אשר תכבד את זכויותיהם ושאיפותיהם" האם זכויות קיימות גם בסוגיה של ירושלים וגם בסוגית הפליטים, כנ"ל גם לגבי השאיפות של שני הצדדים. כלומר ישנו מקום רב לפרשנות בשל נוסח מאוד כולל.
Recognizing that negotiations need to begin with the issues of territory and security does not mean that it will be easy to come back to the table. In particular, the recent announcement of an agreement between Fatah and Hamas raises profound and legitimate questions for Israel -- how can one negotiate with a party that has shown itself unwilling to recognize your right to exist. In the weeks and months to come, Palestinian leaders will have to provide a credible answer to that question. Meanwhile, the United States, our Quartet partners, and the Arab states will need to continue every effort to get beyond the current impasse.
- ההכרה ששיחות צריכות להתחיל בנושאי השטחים והביטחון אינה אומרת שיהיה קל לחזור לשולחן.
- לא קל לחזור לשולחן המשא ומתן לאור העובדה שפת"ח וחמאס חתמו על הסכם פיוס אשר מעלה בפני ישראל שאלות עמוקות ולגיטימיות: "כיצד ניתן לשאת ולתת עם מפלגה (לא ארגון טרור) אשר הפגינה כי אינה מוכנה להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. ההנהגה הפלסטינית תצטרך (בשבועות הקרובים) לענות על השאלה הזו.
- בינתיים ארה"ב, חברות הקוורטט ומדינות ערב יצטרכו למצוא דרך לעקוף את המבוי הסתום הזה.
מסקנה עשירית – אם אחרי נאום קהיר המשך המו"מ הישיר היה מותנה בהפסקת הבנייה בהתנחלויות כעת (הנשיא מכין את הקרקע לתירוץ הבא) חתימת הסכם הפיוס בין פתח וחמאס מהווה מכשול בפני מו"מ ישיר. בנוסף יש לשים לב שהנשיא מתייחס לחמאס כאל מפלגה ולא כאל ארגון טרור. וכמו כן הוא מפריד בין "ההנהגה הפלסטינית" ובין חמאס שהיא מפלגה אבל הוא לא מתייחס אליה כאל הנהגה פלסטינית. על ארה"ב, הקוורטט ומדינות ערב למצוא דרך לעקוף את הבעיה הזו.
I recognize how hard this will be. Suspicion and hostility has been passed on for generations, and at times it has hardened. But I'm convinced that the majority of Israelis and Palestinians would rather look to the future than be trapped in the past. We see that spirit in the Israeli father whose son was killed by Hamas, who helped start an organization that brought together Israelis and Palestinians who had lost loved ones. He said, "I gradually realized that the only hope for progress was to recognize the face of the conflict." And we see it in the actions of a Palestinian who lost three daughters to Israeli shells in Gaza. "I have the right to feel angry," he said. "So many people were expecting me to hate. My answer to them is I shall not hate.… Let us hope," he said, "for tomorrow"
That is the choice that must be made -- not simply in this conflict, but across the entire region -- a choice between hate and hope; between the shackles of the past, and the promise of the future. It's a choice that must be made by leaders and by people, and it's a choice that will define the future of a region that served as the cradle of civilization and a crucible of strife.
ניתוח ומסקנות
- נשיא ארה"ב קושר את סוגיות הביטחון השגשוג הכלכלי והעצמה האישית במזרח התיכון לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. מדינות המזרח התיכון משלמות מחיר גבוה על אי-פתרון הסכסוך.
- אובאמה מודיע כי היוזמה האמריקאית הראשונה נכשלה. הסיבה לכישלון היא סירובם של שני הצדדים: ישראלים ופלסטינים להיענות ליוזמה שהיא: הפסקת הבנייה בהתנחלויות (בלי יוצא מן הכלל) – ע"י ישראל ואי-הצבת תנאים מקדימים לניהול מו"מ ישיר – מצד הפלסטינים.
- שינויים = חוסר ודאות ≠ חוסר התקדמות. חוק מערבולות בים מספר 1 – במידה ואתה בתוך מערבולת עליך לנוע עם כיוון הזרימה במידה ותתנגד לזרם – תטבע.
- במידה והפלסטינים יבחרו ללכת למהלך חד-צדדי להכרזה בספטמבר על המדינה פלסטינית באו"ם - המהלך יכשל. לא תקום מדינה פלסטינית עצמאית במהלך חד צדדי. כ"ט בנובמבר פלסטיני – כישלון.
- חמאס = מפלגה ≠ גוף טרור. יחד עם זאת הנשיא מבהיר כי במידה וחמאס יבחר לנקוט במדיניות של טרור וסירוב משמעו שלא ניתן יהיה להגיע לשלום ולשגשוג. אמנם הנשיא מתייחס לחמאס כאל מפלגה אך הוא עושה הפרדה בין ההנהגה הפלסטינית לבין חמאס, כלומר חמאס ≠ הנהגה פלסטינית.
- ארה"ב-ישראל – קשר מחייב וחברי בו צד אחד ערב לצד השני. המחיר – אמירת אמת בפרהסיה. חברות התלויה בדבר. יש מחיר לסוג הקשר בין ארה"ב לישראל.
- והנה באה האמת (חוזר עליה 3 פעמים במהלך הטקסט) אין במציאות מצב של קיפאון או שמירת הסטטוס קוו = אשליה. יחסים הם דבר דינאמי ולכן או שהם מתקדמים או שהם מתדרדרים.
- הזמן פועל לרעתה של מדינת ישראל. ישראל כמדינה כובשת לא תוכל להמשיך להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. במידה ולא יקומו פה שתי מדינות והשטח יחולק. או שישראל לא תוכל לשמור על צביונה היהודי (מכיוון שבין הים לירדן ייווצר רוב מוסלמי) ואם במדינת ישראל יהיה רוב ערבי כיצד ניתן יהיה לשמור על צביונה הדמוקרטי. כלומר אפילו אם אנחנו בוחרים לראות את העולם רק דרך משקפיים של יהדות ודמוקרטיה אזי בשני תחומים האלו אנחנו נמצאים כיום ב- Lose Lose Situation .
- לא ניתן/לא מעוניין לכפות הסכם. ושוב האמת נחלצת לעזרתו של הנשיא והיא: שלום בר-קיימא = שתי מדינות לשני עמים = מדינת ישראל = מדינה יהודית = הבית הלאומי של העם היהודי. ומדינה פלסטינית = בית לאומי לעם הפלסטיני. אין צורך להאכיל בכפית בכדי להבין שמה שגלום באמירה הזו ברור מאוד והוא: שישראל היא מדינה יהודית והיא הבית הלאומי של העם היהודי. כלומר גם ישנה הכרה ביהדותה של מדינת ישראל וגם אם זה הבית הלאומי של העם היהודי פליטים פלסטינים ישובו רק לבית הלאומי של העם הפלסטיני לא לזה של העם היהודי.
- הנשיא מעוניין בגבולות קבע (גם אם היישום הדרגתי) בכדי שלא ניתן יהיה להמשיך ולקבוע עובדות חדשות בשטח.
- גבולות 67' עם חילופי שטחים הדדים ומוסכמים – הנשיא מדבר למעשה על גודל השטח שבו תוקם מדינה פלסטינית ומה יהיה גודל השטח של מדינת ישראל. לא היכן ישורטטו הגבולות מכיוון שזה נתון לחילופי שטחים בהסכמה. בשונה מעמדתו ב-2009 בה דובר על הקפאת התנחלויות באופן כללי כלומר דה-פקטו = שרטוט הגבול. הפעם הוא מתחייב לשטח ולא לגבול. יחד עם זאת כאשר מדברים על שטח מדובר גם על חלוקת ירושלים, בקעת הירדן עזה והגדה המערבית. לגבי הטענות שהועלו על כך שגבולות 67' אינם בטוחים, ראשית אין גבולות יבשתיים בטוחים במאת האחוזים. לא זכור לי שרצועת הביטחון בלבנון הביאה ביטחון, שרצועת עזה הביאה ביטחון ושבקעת הירדן היא זאת שתמנע את צבאות עיראק ואיראן לכבוש את מדינת ישראל. ירדן עצמה היא למעשה אזור החיץ שבין איראן/עיראק לבין ישראל ולא בקעת הירדן. סתם כאנקדוטה, כשגרמניה רצתה לכבוש בדצמבר 1940 את ברית המועצות (מבצע ברברוסה) לא זכור לי שהגבול היבשתי הוא זה שעצר את גרמניה. גרמניה הגיעה כמעט עד מוסקבה ומה שהצליח, בין היתר, לעצור את המתקפה היבשתית (ומדובר על 1941) הם משלוחי הנשק והציוד המאסיביים מארצות הברית . ויש עוד דוגמאות רבות. לגבי הברחות של נשק וטרור, אני מאמינה שלירדן יש אינטרס עליון שנשק וטרור לא יעברו דרכה ובנוסף הבטיח הנשיא האמריקאי שאף חייל ישראלי לא יעזוב את הבקעה עד שלא יוכחו יעילותם של הסדרי הביטחון.
- הסדרי ביטחון – ישראל – מצב בו ישראל תוכל להגן על עצמה בכוחות עצמה ובכל סיטואציה. נסיגה הדרגתית שתוקצב בזמן (אך הנשיא לא מגדיר אותה) ולפני שתושלם תהיה חובת הוכחה של יעילות ההסדרים.
- הסדרי ביטחון – פלסטינים - הנשיא לא קובע כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת אלא מדינה בלי צבא - non-militarized state ולא .de-militarized בכדי שגם למדינת פלסטין תהיה הזכות להגן על עצמה.
- הנשיא הבהיר שהשטח + הביטחון הם הבסיס למו"מ, כלומר ניתן להניח שאם יתחדש המו"מ אזי יסכימו שני הצדדים לתנאי הבסיס הללו. בנוסף הבהיר הנשיא כי הקונפליקט לא יסתיים ללא פתרון סוגיית ירושלים ומה יהיה גורלם של הפליטים הפלסטינים. הנשיא מדבר על גורל הפליטים ולא על בעיית הפליטים ולא על זכות השיבה.
- ברור לנשיא כי כל עוד חמאס לא מכיר בישראל והוא חלק מהממשלה הפלסטינית הממשלה הנוכחית בישראל לא תסכים לשוב לשולחן המשא ומתן ואז חזרנו לשלב הראשון שבו יש קיפאון וסטטוס קוו שהנשיא כבר הודיע שזהו מצב בו הזמן פועל נגד מדינת ישראל. מצב בו ישראל חלשה = ארצות הברית חלשה וזה כבר לא טוב לארצות הברית ולכן הנשיא מבהיר כי הוא רואה את האחריות של אמריקה, הקהילה הבינ"ל ומדינות ערב לפעול מהר לפתרון המבוי הסתום.
אני מאמינה שהנאום טוב מאוד לשני הצדדים, כלומר לפלסטינים ולישראלים כאחד. לאו דווקא לרשות הפלסטינית או לממשלת ישראל הנוכחית. אבל הנשיא האמריקאי מבין שברוח השינוי במזרח התיכון המחויבות היא לא לרצועה דקה של מנהיגים אלה לרצועה עבה וגדולה של עמים. הנשיא מרגיש מחויב לעם הפלסטיני ולא לרשות הפלסטינית (שלא הזכיר את שמה ולו פעם אחת אלא דיבר על פתח, חמאס והנהגה פלסטינית) ומחויב למדינת ישראל ולעם היהודי ולא לממשלת נתניהו (שגם את שמה לא הזכיר ולו פעם אחת במהלך הנאום).
המילים חברות, מחויבות ועמידה כנגד, נאמרו עד היום רק כלפי מדינת ישראל ולא כלפי אף מדינה אחרת לה יחסים אסטרטגים ואפילו ידידותיים עם ארצות הברית. אין דבר שיותר חזק מאמת והיא האופציה היחידה שמאפשרת לשני הצדדים לבחור את דרכם. יתכן והבחירה לא תהיה כזו שהנשיא מצפה לה. אבל גם לא, זו בחירה, וגם תשובה שלילית יש צורך לכבד. לאמת יש נטייה לקצר תהליכים במקום להאריך אותם. ומכיוון שעולם המטריקס הטכנולוגי מחבר את כולם לרשתות חברתיות והמגמה היא שקיפות אזי אובאמה ניכס לעצמו את תפקיד הוויקיליקס ואמר: " המלך הוא עירום - תנו לי לספר לכם מה שכולם כבר יודעים ומדברים בחדרי חדרים – עכשיו תורכם לבחור" .
נספח 1:
President Obama’s – USA Strategy - “New era of Engagement”
23rd September 2009
1. Israel-Palestinian – Peace Process
Upon taking office, I appointed a Special Envoy for Middle East Peace, and America has worked steadily and aggressively to advance the cause of two states -- Israel and Palestine -- in which peace and security take root, and the rights of both Israelis and Palestinians are respected.
I will also continue to seek a just and lasting peace between Israel, Palestine, and the Arab world. We will continue to work on that issue. Yesterday, I had a constructive meeting with Prime Minister Netanyahu and President Abbas. We have made some progress. (1)Palestinians have strengthened their efforts on security. (2) Israelis have facilitated greater freedom of movement for the Palestinians. As a result of these efforts on both sides, (3) the economy in the West Bank has begun to grow. But more progress is needed. We continue to call on Palestinians to end incitement against Israel, and we continue to emphasize that America does not accept the legitimacy of continued Israeli settlements.
The time has come -- the time has come to re-launch negotiations without preconditions that address the permanent status issues: security for Israelis and Palestinians, borders, refugees, and Jerusalem. And the goal is clear: Two states living side by side in peace and security -- a (1) Jewish state of Israel, with (2) true security for all Israelis; and a (3) viable, (4) independent Palestinian state with (5) contiguous territory that (F) ends the occupation that began in 1967, and realizes the potential of the Palestinian people.
