אם רצונך בשלם היכון למלחמה

‏8–אוגוסט–09

המשבר הכלכלי העולמי והשפעתו על מדיניות החוץ של המעצמות הגדולות
המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 הוא גורם מרכזי בגיבוש מדיניות החוץ בקרב ארצות הברית, רוסיה, קנדה, יפן, גרמניה, צרפת, איטליה ובריטניה (ה-8 G). האתגר העיקרי הניצב כעת בפני מדינות המערב הוא שיקום הכלכלה ע"י עריכת רפורמות פרוגרסיביות רחבות כחלק ממדיניות הפנים, בין היתר בתחום הכלכלי-חברתי-סוציאלי. בשביל לאפשר את אותן רפורמות מתקיימת מגמה הפוכה במדיניות החוץ של אותן מדינות.

לאחר אירועי ה-11 בספטמבר ועד היום נקטו אותם משטרים במזרח התיכון במדיניות חוץ אקטיבית, המאופיינת במיליטנטיות יתרה נגד הטרור העולמי, מעין "מלחמת בני האור בבני החושך"[1], וניסו לייצא "דמוקרטיזציה" לעמי המזרח התיכון. תכנית זו לא הניבה את הפירות המקווים. פרויקט ה"דמוקרטיזציה" ברחבי המזרח התיכון: באפגניסטן, באיראן, בעיראק, בסוריה, בלבנון וברשות הפלסטינית נכשל והסתבך, והמדיניות המיליטאנטית צוברת חוסר פופולאריות.

השילוב בין ההכרה באי הצלחת התכנית ובין המצב הכלכלי הובילו להיפוך המגמה. המעצמות כיום סוברות כי ביטחונן הלאומי אינו יכול להסתמך רק על עוצמה צבאית, ועליו להיות מלווה בעצמה כלכלית ומדינית. השילוב בין משבר כלכלי ופחד מהידרדרות לסבב נוסף, אלים ומיליטנטי, מוביל באופן מוחלט לנקיטת "מדיניות של פיוס". מטרת המעצמות היום היא לפעול באמצעות מכניזם בינלאומי, ולא על ידי מהלכים חד-צדדיים.

ישנם מספר מוקדי מתיחות במזה"ת ובמרכז אסיה המאיימים על האינטרסים הלאומיים של המעצמות – הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עיראק, איראן, אפגניסטן ופקיסטן. ההשלכות של "מדיניות הפיוס" אם כך יהיו, שהלחץ המדיני על מדינת ישראל (מופעל לחץ גם על מדינות נוספות באזור) לערוך ויתורים כפויים מול הפלסטינים יגבר. מדינת ישראל תנוהל על ידי הסכסוך ואף תשלם מחיר בינ"ל כבד, אשר יתבטא בין היתר בצמצום השת"פ כלכלי/מדיני או הצבאי, ותדמיתה בקרב דעת הקהל העולמית תורע. באשר לאיראן - כדי לסכל אפשרות לעימות נוסף אשר יערער את האזור כולו, מעוניינות המדינות ליצור קואליציה אזורית חזקה אשר תהדוף את הכוונות האיראניות, ולא בדרכים מיליטנטיות.

ישראל - שני אתגרים קיומיים:
"שתיים הן ולא יודעות זו על זו וזו על זו"
1. הבעיה הפלסטינית
נקודת ההנחה שלי היא שמטרתו של העם היהודי היושב בישראל היא "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים" (ההמנון) בעל צביון דמוקרטי ויהודי (מגילת העצמאות). נוכח המצב הלא פשוט השורר כיום ברשות הפלסטינית ובעזה, מצב של התפוררות תנועת הפת"ח - ההפיכה של חמאס בעזה ויצירת "שתי ישויות" פלסטיניות, האחת אסלאמית רדיקאלית והשנייה חילונית פרגמאטית אשר נמצאות על סיפה של מלחמת אחים, ייתכן ואין לישראל פרטנר בצד הפלסטיני לפתרון הסכסוך.

להערכתי, הזמן פועל לרעתה של מדינת ישראל ולא בשל "סכנת ההיפוך". אני סבורה כי קיים אינטרס ודאי מצד הרוב המוחלט של מדינות ערב ורוב מדינות הליגה האסלאמית (OIC) ומחויבות חסרת תקדים לפתרון הסכסוך בין ישראל והפלסטינים על בסיס "שתי מדינות לשני עמים". החלטה זו אינה מתבססת על רצונות העם הפלסטיני או רצונותיה של ישראל, אלא על סמך אינטרס בטחוני לאומי של מיצרים, ירדן, לבנון, סעודיה, עיראק (ושאר מדינות הליע"ר) אינטרס ברור למנוע הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית רדיקאלית לאורך הים התיכון. המשטרים מבינים כי זאת סכנה לעצם קיום משטרם.

העובדות מצביעות על כך כי ישנה מגמה בעולם הערבי החותרת להתנערות מהבעיה הפלסטינית, כפי שעולה מהאיגרת[2] של המלך הסעודי, עבדאללה בן עבד אל-עזיז ב-4.8.09 לאבו מאזן , בה כותב המלך כי " הבעיה הפלסטינית נכנסת לתקופה של אופל ואבדון, ורק האל לבדו יוכל לעזור" [...] " מה שהעושק, הניצול והעוול של האויב (ישראל) הגדול לא הצליחו לעשות במהלך השנים, עושים הפלסטינים לעצמם במספר חודשים ספורים" [...]"מדינה פלסטינית לא תקום בצל הפילוג הפלסטיני ולא יעזור כל הסיוע הערבי והבינ"ל". מכאן אני מסיקה כי גם אם נשמעים קולות בעולם המערבי ומדינות/ארגונים אסלאמיים ל"היפוך" רעיון שתי המדינות, המגמה אליה חותרים בפועל היא הפרדה, שני עמים, שתי ישויות נפרדות.

עם זאת, הבעיה הפלסטינית היא בעיה קיומית למדינת ישראל ולא רק בשל הטרור האסלאמי, אלא שהזכות שלנו להתקיים במדינת ישראל בחופש ובדמוקרטיה מתערער. לא ניתן להיות "עם חופשי" ובד בבד, בשישים השנים האחרונות, להיות עם כובש (לא משנה מה היו האילוצים ההיסטוריים), כפי שאמר נשיא ארה"ב קנדי בביקורו בברלין[3] (1965) "when one man is enslaved, all are not free". הכיבוש אינו מזיק רק לנכבש. הדמוקרטיה והיציבות השלטונית בישראל מתערערות כתולדה ישירה ממנו ומיד בעקבותיהן מתערער גם מעמדה של ישראל בעולם, בנוסף להיחלשות אחדותה המוסרית וחוזקה הפנימי.

לטענתי מדינת ישראל, במצבה הנוכחי, חייבת לקחת לידיה את ניהול הסכסוך. צריך לפנות לכיוון של צעדים חד צדדיים במודל של הנסיגה מעזה ולבנון ולקבל את היוזמה הערבית כבסיס לפתרון הסכסוך, ללא דרישה מצידנו לנירמול היחסים עם העולם הערבי כצעד בונה אמון. הקפאת ההתנחלויות ופינוי המאחזים הבלתי חוקיים הם שלב ראשון בדרך לקבלת הלגיטימציה ולשיפור מעמדנו בקרב מדינות ערב והקהילה הבינ"ל. בנוסף, צעדים אלו יסיעו לנו ולקהילה הבינ"ל בגיבוש קואליציה בינ"ל אשר תהווה גוש חוסם כנגד תוכנית ה"איסלמיזציה" ויצוא המהפכה ע"י איראן.

2. תוכנית הגרעין וה"איסלאמיזציה" - מדיניות יצוא המהפכה האסלאמית על ידי איראן
"הרגו את המשתפים בכל מקום אשר בו תמצאום, ותפסו אותם וכתרו אותם וארבו להם בכל אתר ואתר" [4]

מדיניות החוץ של איראן נובעת במישרין מן האידיאולוגיה הח'ומניסטית. מטרת אידיאולוגיה זו היא בין היתר, לייצא את רעיונות המהפכה האסלאמית במזרח התיכון "אסלאמיזציה". על פי החזון האסלאמי, המדינה האיראנית מעוניינת להדוף את הנוכחות המערבית הצבאית במדינות האסלאם, למגר את המשטרים הערבים הפרו-מערביים ולהחליפם במשטרים שבראשם יעמדו חכמי הדת. כמו כן מעוניינת איראן להגיע להגמוניה אסלאמית אזורית ע"י ביטול ההגמוניה החד-קוטבית (הגרעינית) של מדינת ישראל במזרח התיכון, על ידיד בניית תוכנית גרעין משל עצמה. המשטר האיראני מעריך כי הפיכת האזור לרב-קוטבי, קרי ביטול ההגמוניה הישראלית ויצוא המהפכה, יביאו למעשה למיגורה של מדינת ישראל. בקדנציה הראשונה, ניסה אחמדינג'ד להציג את איראן כמדינה שוחרת שלום בעודו מסתיר את כוונותיו האמיתיות. עם זאת החל המשטר באיראן להתקדם לעבר מטרותיו בזהירות, כדי לבדוק את תגובת מעצמות המערב. כאשר המשטר נוכח לדעת כי מעצמות המערב נוקטות ב"מדיניות הפיוס" האיץ המשטר את צעדיו, הן בנושא הגרעין והן בהפצת הרעיונות האסלאמיים.

עבור מדינת ישראל, הפצת האסלאם הרדיקאלי במזרח התיכון, על חשבונן של המדינות "המתונות" (פרגמאטיות), הפלת המשטרים הקיימים וביטול מעמדה של ישראל כמעצמת גרעין יחידה באזור מהווים סכנה קיומית. כפי שציינתי, בעוד הבעיה הפלסטינית פוגעת בהיותה של ישראל מדינה חופשית ודמוקרטית, האיום האיראני מהווה סכנה לקיום מדינת ישראל וצביונה היהודי. גם במקרה זה הזמן עובד לרעת ישראל, משום שנקודת האל חזור (לא בנוגע לתוכנית הגרעין) מתקרבת ויתכן שבמספר מדינות ערביות התשתית להפיכות ואי יציבות מדינית כבר בלתי הפיכה.

כדי לסכל אפשרות לעימות נוסף מעוניינות המדינות ליצור קואליציה אזורית חזקה אשר תהדוף את הכוונות האיראניות (לא בדרכים מיליטנטיות, כאמור לעיל). הווה אומר, קואליציה בין ישראל למדינות ערב, המותנית בהתקדמות המו"מ הישראלי-פלסטיני. גם במקרה זה מדינת ישראל תהיה חשופה למכבש של לחצים בינ"ל אשר עלולים להוביל ל"מכירת חיסול" מואצת של השטחים הכבושים (ממש כפי שעשו מדינות אירופה בדרכן לשלום מינכן ב-38', כאשר העלימו עין ומכרו את צ'כוסלובקיה, אוסטריה ופולין להיטלר), אשר תסכן את ביטחונה.

משמעות
למשבר הכלכלי העולמי (ובעקבותיו - לשינוי מדיניות החוץ של המעצמות) יכולות להיות השלכות מסוכנות ומרחיקות לכת על המערך האסטרטגי-מדיני-בטחוני של מדינת ישראל, השלכות אשר יבואו לידי ביטוי בשני המישורים הבאים: הבעיה הפלסטינית, ומיגור משטר המהפכה באיראן. על ישראל יופעל מכבש לחצים וויתורים העלולים לפגוע בקוהרנטיות העדינה שקיימת בישראל בין הממשלה, הצבא והציבור האזרחי, מה שכמובן ישפיע לרעה במהירות על בטחונה. אם ישראל לא תשכיל לקחת את המושכות לידיה ולהתחיל לנהל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במקום להיות מנוהלת על ידו, היא תעמוד פנים אל פנים מול שני האיומים הקיומים הללו ללא גיבוי ותמיכה של הקהילה הבינ"ל וללא קואליציה חזקה, כזו היכולה לחסום השתלטות של האסלאם הרדיקאלי על האזור.

[1] ריינהלד ניבור, בני האור ובני החושך.
[2] http://www.okaz.com.sa/new/issues/20090805/
[3] http://www.guyariv.info/rhetorics/classic/berliner
[4] הקוראן, סורת אל כאפרון, פסוק החרב