2.9.10
תוכנית השלום בהישג יד
By HOSNI MUBARAK
Published: August 31, 2010
Now, after a nearly two-year hiatus in direct negotiations, we are opening yet another chapter in this long history. Many claim that
this new round of talks — which begins with meetings between President Obama; Prime Minister Netanyahu of Israel; the Palestinian president, Mahmoud Abbas; King Abdullah of Jordan; and myself here on Wednesday — is doomed to fail like all the others.
However, President Obama’s determined involvement has revived our hopes for peace and we must seize this opportunity.
The broad parameters of a permanent Palestinian-Israeli settlement are already clear: the (a)
creation of a Palestinian state in the territories occupied by Israel in 1967 with (b)
Jerusalem as a capital for both Israel and Palestine. Previous negotiations have already resolved many of the details on the final status of refugees, borders, Jerusalem and security.
The biggest obstacle that now stands in the way of success is psychological: the cumulative effect of years of violence and the expansion of Israeli settlements have led to a collapse of trust on both sides. For the talks to succeed, we must rebuild trust and a sense of security. How do we do this?
First, we must safeguard the peace process from further outbreaks of violence. To that end Egypt stands ready to resume its efforts to resolve the many difficult issues surrounding Gaza: mediating a prisoner exchange between Israel and Hamas, which controls Gaza, bringing an end to Israel’s blockade and fostering a reconciliation between Hamas and its rival Fatah, which controls the West Bank. All this is critical to achieving a two-state solution. The Palestinians cannot make peace with a house divided. If Gaza is excluded from the framework of peace, it will remain a source of conflict, undermining any final settlement.
For an Israeli-Palestinian peace to succeed, it must also be embedded in a broader regional peace between Israel and the Arab world.
The Arab Peace Initiative, endorsed by all Arab states, offers Israel
peace and
normalization in
exchange for Israel’s
withdrawal from Arab territory and
a just solution to the Palestinian refugee issue. But in the interim both sides must show that this dream is within reach.
Arab nations should continue to demonstrate the seriousness of their peace initiative with
steps that address the hopes and concerns of ordinary Israelis.
For its part, Israel should make no mistake: settlements and peace are incompatible, as they deepen the occupation that Palestinians seek to end. A complete halt to Israel’s settlement expansion in the West Bank and East Jerusalem is critical if the negotiations are to succeed, starting with an extension of Israel’s moratorium on settlement-building, which expires this month.
For both sides trust can be built only on tangible security. Security, however, cannot be a justification for Israel’s continued occupation of Palestinian land, as it undermines the cardinal principle of land for peace. I recognize that Israel has legitimate security needs, needs that can be reconciled with the Palestinians’ just demand for a complete withdrawal from occupied territory.
Egypt believes that the presence of an international force in the West Bank, to be stationed for a period to be agreed upon by the parties, could give both sides the confidence and security they seek.
Finally, Egypt stands ready to host the subsequent rounds of negotiations. Every major Palestinian-Israeli agreement has been reached with active Egyptian involvement, in close collaboration with the United States. The 2001 talks in Taba, on the Egyptian coast of the Red Sea, were the closest that the two sides have ever come to an agreement to end the conflict. Let us pick up where we left off, and hope that the spirit of engagement that accompanied those last talks engenders success.
We live in a world that is suffering from the bitter lash of extremism. A permanent peace between Israel and the Palestinians would bring the light of hope to the Middle East and to people everywhere. As someone who has witnessed both the ravages of war and the hope for peace, I appeal to all sides to make this new round of negotiations the one that succeeds. Hosni Mubarak is the president of Egypt.
כמה הערות שלי
יש כמה סוגיות מאוד מעניינות שניתן ללמוד מתוך מאמר הדיעה של נשיא מצרים, חוסני מובארכ בניו-יורק טיימס מיום שלישי ה- 31.8. לפני שאתחיל חשוב לי להדגיש כי אין אני יודעת האם השיחות הישירות יצליחו ויביאו לתוצאות והתקדמות בשטח או לא. אני לא חושבת שקראתי מאמר דעה אחד מצד כתבים ישראלים, פלסטינים, ערבים, איראנים ותורכים אשר מאמינים שיכולות תוצאות חיוביות ופרודקטיביות לחידוש המשא ומתן הישיר, וכי הן יביאו לפתרון סוגיות הליבה ובאופן יותר מינימאלי לעוד התקדמות בשטח לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית וסיום הסכסוך. הפסימיות שולטת בכל. אני אפילו מוכנה לעשות צעד מטומטם ולערוב לכך שירושלים לא תחולק והמתנחלים לא יפונו במהלך שנת 2011.
מה שכן אפשר ללמוד ממאמרו של נשיא מצרים, הן דעותיו ועמדותיו של הנשיא בכל הנוגע לתהליך השלום ולפתרון סוגיות הליבה, ואף מאיר בצורה מעניינת את מדיניותה של מצרים בנוגע לסוגיות. אז ככה.....
1. נשיא מצרים מאמין כי הפרמטרים לפתרון הסכסוך הם כמובן, נסיגה לגבולות 67' וחלוקת ירושלים.ממה שעולה מהטקסט אלו כנראה 2 הסוגיות שטרם נפתרו. משום שבנוגע להסדרי ביטחון, פליטים, החלפת השטחים, מעברים וסוגיות מים, הוסכם בסבבים קודמים כמעט כבר על הכל. וישנן הבנות כתובות.
2. לדעת הנשיא אחת הבעיות הגדולות שבה צריך לעסוק היא שאלת האמון. ולכך צריך:
פלסטינים (עם סיוע מצרי)
א. לשמור שלא תפרוץ אלימות חדשה מעזה
ב. השלמת עסקת חילופי השבויים
ג. פיוס פנים פלסטיני
הנשיא המצרי מבהיר כי ללא שלושת התנאים הללו התהליך לא יצליח להתקדם.
ישראל-מדינות ערב
לדעת מובארכ לא יכול להיות פתרון אלא רק כחלק ממסגרת רחבה יותר של יוזמת השלום הערבית בה תמורת שלום ונורמליזציה ישראל צריכה לסגת מהטריטוריות הערביות כלומר הנשיא לא מדבר רק על השטחים הפלסטינים אלא על מסגרת רחבה יותר שכוללת גם את רמת הגולן וכפר רג'ר. בנוסף הוא מדבר, וזה קריטי, על פתרון (just a solution) לבעיית הפליטים הפלסטינים. הוא לא מדבר על זכות השיבה או אפילו על פתרון צודק אלא פתרון מוסכם. בנוסף לכך הוא מדגיש כי מדינות ערב צריכות לבצע צעדים בוני אמון כלפי אזרחי מדינת ישראל בכדי לזכות באמון העם בישראל.
ישראל
בתמורה ישראל צריכה להמשיך את הקפאת ההתנחלויות בגדה אך גם במזרח ירושלים. תמורת צעדים בוני אמון מצד ישראל המשך הקפאה מדינות ערב יצטרו לבצע גם הן צעדים בוני אמון. הרעיון של ההקפאה הוא בשביל לרצות את הערבים לא רק את הפלסטינים. הנשיא המצרי חוזר ומדגיש וזה חשוב מאוד שהביטחון ישמר בשביל שהשיחות יצליחו. הוא מדגיש כי לישראל יש צרכים בטחוניים לגיטימיים (חוזר על דבריו של הנשיא אובאמה) אך ביטחון לא צריך להיות תירוץ להמשך הכיבוש.
3. בנוגע לדרישות של ישראל לנוכחות בינ"ל בבקעת הירדן (ישראל וגם ירדן לא מוכנות שיווצר מצב בגדה דומה לזה שקרה בעזה: הברחות נשק וטרור ומכיוון שהפלסטינים לא מוכנים לנוכחות של צה"ל וירדן לא מוכנה להציב את הכוחות שלה בבקעה אזי הפתרון האפשרי הוא הצבת כוחות בינלאומיים). הנשיא מובארכ מדגיש כי העניין מקובל עליו ושנוכחות כזו צריכה להיות זמנית ומקובלת על הצדדים.
ועוד קצת מסקנות אישיות
1. אין זכות שיבה - ויתור על היוזמה הערבית וחזרה ליוזמה הסעודית וזאת משום שביוזמה הערבית מדובר בפרוש בזכות השיבה בעוד ביוזמה הסעודית ולפי דבריו של מובארכ לא מדברים על זכות השיבה אלא על מציאת פתרון לבעיית הפליטים. יש בעיה וצריך למצוא לה פתרון. לא מדובר על פתרון צודק או על שיבה וזאת למעשה (מבלי לומר זאת באופן מפורש) ישמור על הרוב היהודי בארץ ישראל. לא תהיה הכרה רשמית בישראל כמדינה יהודית אך אם העולם הערבי והפלסטינים יסכימו לוותר על זכות השיבה המשמעות היא שמירת הרוב היהודי בארץ ישראל בגבולות 67'. יש ויתור על החלטת 194 בנושא זכות השיבה.
2. חלוקת ירושלים - המשך ההקפאה במזרח ירושלים משמעותה, קודם כל כוונה לחלוקת העיר ושנית שרטוט הגבול העתידי, פחות או יותר, בין מזרח ירושלים למערב ירושלים. ראש ממשלת ישראל התחייב בנאומו באוניברסיטת בר-אילן (המצע הרעיוני שלו) שירושלים תשאר מאוחדת. יתכן ובתקופתו ירושלים אכן תשאר מאוחדת אבל מבחינת העולם הערבי, הפלסטינים ומצרים בפרט. לא יהיה פתרון לסכסוך והקמת שתי מדינות זו לצד זו מבלי חלוקת העיר ירושלים.
3. צעדים בוני אמון - רווח מול ויתור - מובארכ דורש ממדינות ערב כי תמורת הקפאה נוספת מצד ישראל יעשו צעדים בוני אמון לא מול הדרך המדיני (כלומר לא ינרמלו את היחסים ברמה הדיפלומטית) אך יפנו לעם בישראל במטרה לבנות אמון ותקווה. ובכדי שהישראלים יראו את הרווח מול התשלום. מובארכ מבין שעם הישראלים לא יראו רווח מהתקדמות התהליך המדיני אלא רק את המחיר (שטחים) הם לא ירצו לשלם אותו ולכן כבר בשלב הזה צריך להיות רווח גלוי גם עבור הישראלים.
4. ביטחון - למצרים ברור הדרישות הבטחוניות של מדינת ישראל ומובארכ אף מצדיק אותן אך טוען שהמשוואה של שלום תמורת ביטחון שייכת לעבר והיום היא שלום תמורת שטחים (המעבר מהסכמי אוסלו להסכמי קמפ דיוויד ויוזמת השלום הסעודית). כלומר הפרות בטחוניות לא צריכות להוות תירוץ להמשך הכיבוש.
5. עזה - למובארכ חשוב להדגיש כי מבלי פתרון שלושת הסוגיות הקריטיות בנוגע לעזה: בעיית הטרור, עסקת חילופי השבויים ופתרון הסכסוך הפנים פלסטיני לא ניתן יהיה לפתור את הקונפליקט כלומר הוא מבהיר לצד הישראלי כי שום טעם לדבר על הסכם הכולל רק את הגדה המערבית. אין מדינה פלסטינית בלי עזה ולא ניתן יהיה לישם שום תהליך בשטח מבלי פתרון הבעיה המשולשת של עזה. כל ניסיון לבודד את עזה מהמשוואה לא יצליח.
