28.9.09
ברצוני לחלק את נאומו של הנשיא לשלושה נדבכים עיקריים (אך ורק בתחום המדיני-אסטרטגי):
1. חוסר הרצון לשאת באחריות על העולם לבד-"הביחדנס". אטלאס/אובאמה מודיע שמדינתו אינה יכולה יותר לשאת את כובד משקלו של העולם על כתפיה הרחבות לבד. האחריות כבדה מנשוא ואין לה תוצאות חיוביות, כל עוד הנטל נופל על ארה"ב לבדה, ולכן מודיע אובאמה על הורדת כדור הארץ מכתפיו – צעד חד צדדי.
2. פרנקלין רוזוולט – ברק אובאמה. המורה והתלמיד, הדמיון הכמעט זהה בין מדיניות החוץ והפנים של נשיא ארה"ב (1933-1945) רוזבלט לבין נשיא ארה"ב (20 בינואר 2009) אובאמה, כפי שעולה מנאומו של האחרון בעצרת הכללית של האו"ם.
3. חזונו של אובאמה – הפער בין חזון למציאות. אינדיבידואליזם VS קולקטיביזם. נשיא אמריקאי המעוניין בקואליציות רחבות מול עולם שמגמתו פועלת בכיוון הפוך, אינדיבידואליזם. שלום VS מלחמה. השאיפה של הנשיא למעורבות יתר, ולקידום השלום והביטחון במזרח תיכון המתקדם בצעדי ענק לעבר קונפליקט אלים. מרוץ התחמשות VS פירוק נשק להשמדה המונית. חצי כדור ארץ (אסיה,מזרח תיכון, אפריקה ודרום אמריקה) שהולך ומתחמש מול שאיפה של ארה"ב ואירופה לרסן ולפרק את הנשק להשמדה המונית. האם ניתן לצמצם את הפערים?!
חוסר הרצון לשאת באחריות על העולם לבד-"הביחדנס".
"במיתולוגיה היוונית מסופר על בני ענקים
שנקראו טִיטָאניִם, אשר שלטו בארץ לפני
אלפי שנים. אטלס היה אחד מהם. יום אחד
נוצחו הטיטאנים על ידי זאוס וחבר האלים
שלו, ואז נידון אטלס לעמוד מאחורי האופק
המערבי של כדור הארץ, ונגזר עליו לשאת
על כתפיו את הרקיע, על תכולתו".
לאורך כל נאומו חוזר אובאמה ומדגיש את חוסר היכולת והרצון של ארה"ב ושל העומד בראשה לשאת בעול העולם לבדה. מאז שהחלה "המאה האמריקאית" עם הטלת שתי פצצות הגרעין (בסוף מלחמת העולם השנייה) על הירושימה ונגאסקי, נקטה ארצות הברית במדיניות חוץ מאופקת, בכל הנוגע למלחמה הקרה מול ברית המועצות ואילו בשאר העולם ובאופן מובהק אף יותר, לאחר נפילת ברית המועצות בשנת 1989 נקטה ארה"ב במדיניות חוץ אקטיבית, פולשנית ופרוגרסיבית. לאחר שהוכרה למעשה כמעצמת העל היחידה בעולם חלתה ארה"ב כמעצמות קודמות בהיסטוריה ב"שיכרון הכוח" הרצון ל"תקן עולם" לייצא את הרעיונות הנעלים, בשם הדאגה ל
זכויות אזרח, הפרדת דת ממדינה, זכויות חברתיות – "דמוקרטיזציה". למחלה זאת יש סימפטומים ברורים מאוד והם: הפעלת כוח לא פרופורציונאלי נגד כל מי שנחשב כאויב, מלחמות של בני אור בבני חושך, התנשאות, וכישלון אסטרטגי-מדיני כמעט מוחלט וכמו כן גרימת נזק רב למעמדה של ארה"ב בעיני העולם - ככל שכוחה עלה כך ירד מעמדה בעולם. כפי שטוען אובאמה:
"The world had come to view America with skepticism and distrust" [...]and this has fed an almost reflexive anti-Americanism, which too often has served as an excuse for collective inaction […] " In an era when our destiny is shared, power is no longer a zero-sum game"
ישנה הבנה שאולי ניתן להרוס לבד אך בשביל לתקן ובכדי לפעול למען האינטרסים של ארה"ב בעולם יש צורך לבנות קואליציות ולחלוק את האינטרסים הלאומיים של ארה"ב עם מספר מדינות, רבות ככל האפשר בשביל להצליח:
"The interests of nations and peoples are shared" […] " This cannot solely be America's endeavor. Those who used to chastise America for acting alone in the world cannot now stand by and wait for America to solve the world's problems alone".
או כפי שאובאמה מצטט את רוזוולט בנוגע להשגת שלום עולמי:
"The structure of world peace cannot be the work of one man, or one party, or one nation…. It cannot be a peace of large nations -- or of small nations. It must be a peace which rests on the cooperative effort of the whole world."
ועל החשיבות בהרכבת קואליציות בינ"ל אומר אובאמה:
"Together, we must build new coalitions that bridge old divides -- coalitions of different faiths and creeds; of north and south, east, west, black, white, and brown".
המסקנה - אין בכוונת ארה"ב הברית לצאת יותר "להרפתקאות" מחוץ לגבולות מדינתה לבד. היא מעוניינת בהשגת קואליציות רחבות ככל האפשר אם בלוחמה בטרור, אם בהשגת שלום, ואם בשביל לשמור על איכות הסביבה ועל הכלכלה העולמית. זו מעין מדיניות סמי בדלנית שאומרת: "אינני מוכנה להיכנס למיטה חולה לבד".
פרנקלין רוזוולט VS
רוזוולט: "אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו"
אובאמה: "The Future does not belong to fear"
לאורך נאום אובאמה כולו ניתן לראות הרבה קווי דמיון בין שני נשיאים אלה. מלבד לעובדה כי ברק אובאמה אוהב ונוטה לצטט את רוזוולט בכל הזדמנות הנקראת בדרכו, דבר המעיד על מעין סיטואציה של מורה ותלמיד, שני נשיאים אלו משלו/מושלים בארה"ב בתקופות בעלי מאפיינים מאוד דומים:
משבר כלכלי קשה מאוד ומלחמות איומות (מלחמת העולם הראשונה והמלחמה בעיראק ואפגניסטן) אשר נגמרות ללא מנצח מובהק, דבר המוביל לנקיטת מדיניות פנים פרוגרסיבית ומדיניות חוץ בדלנית/אמביוולנטית, אי רצון להתערב בעימותים מחוץ לארה"ב אך לדחוף בכוח לעבר הסכמי שלום ושימוש בדיפלומטיה ישיר מול מציאות אשר מכתיבה מהלך אירועים אחר לגמרי...
דומה
1. היסטוריה – מלחמת העולם הראשונה/המלחמה באפגניסטן ועיראק
רוזוולט – מדיניותו הייתה המשך ישיר למדיניות ה
אובאמה - מתנה לתפקיד הנשיא כאשר ארצו טובעת בבוץ המזרח תיכוני. מדינתו מנהלת בימים אלו שתי מלחמות, האחת באפגניסטן (משנת 2001) בשיתוף עם כוחות נאט"ו והשנייה בעיראק. אובאמה נמנה עם המתנגדים מלכתחילה למלחמת עיראק. בנאום שנשא ב 2002 , אמר: "אני לא מתנגד לכל המלחמות. אני מתנגד למלחמות מטומטמות". כמו כן ביטל אובאמה את מדיניות הצבת המכ"ם על אדמת צ'כיה וטילי יירוט בפולין מדיניות אשר גובשה כחלק מהאסטרטגיה הגלובלית של הממשל של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש. התוכנית עוררה כעס גדול ברוסיה, שאיימה לכוון טילים גרעיניים לפולין ולצ'כיה אם תושלם הצבת המערכת. ארה"ב נמצאת בתקופה שהקונצנזוס סביב מדיניותה בעולם הולך ומתמעט:
"A fragile consensus stands in the way of this frightening outcome".
כמון כן נשמעים קולות בגרמניה ואנגליה אשר קוראים תיגר על הלגיטימיות של הלחימה באפגניסטן ובודאי בעיראק. אי הצלחה בפתרון הסכסוך והמלחמה בחבל דארפור אשר בסודאן, חוסר הצלחה בהמשך המשא ומתן לשלום בין ישראל והפלסטינים ומעל הכל מרחפות שתי סכנות, איראן וצפון קוריאה אשר מעוניינות להשיג נשק להשמדה המונית.
2. כלכלה - השפל הכלכלי הגדול/משבר הסאבפריים.
רוזוולט - שנות כהונתו הראשונות של רוזוולט התרכזו במאבק ב
אובאמה - עם פרוץ משבר הסאבפריים בשנת 2008, התמקד מסע הבחירות בנושא, ואובאמה הציג תוכנית כלכלית מקיפה שבמרכזה "חלוקה הוגנת יותר של העושר הלאומי". כמו כן סייע בהעברת חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית לשנת 2008 בבית הנבחרים האמריקני ($787 billion economic stimulus package aimed at helping the economy recover from the deepening worldwide recession.). מבחינה כלכלית דוגל אובאמה במה שמכונה "כלכלה רגישה" – שוק חופשי כזה שאמריקה רגילה לו זה דורות, תוך התחשבות משמעותית יותר בשכבות החלשות והימנעות מהפחתות מיסים שמיטיבות בעיקר עם בעלי ההון. כמו כן הביע אובאמה פעמים רבות עניין בהקמת תשתית מערכת בריאות ציבורית, שתיתן מענה למיליוני אמריקאים ללא ביטוח בריאות (Obama signed into law the American Recovery and Reinvestment Act of 2009).
3. מדיניות חוץ – קואליציות רחבות ו"מדיניות פיוס"
רוזוולט – עד מלחמת העולם השנייה נקטה ארה"ב בקו של מדיניות חוץ בדלנית ושמרנית ששיאה היה "חוקי הניטראליות". רוזוולט שהיה טרוד בשיקום מדיניות הפנים והכלכלה של מדינתו ע"י הפעלת רפורמות רחבות במספר תחומים סוציו-אקונומיים היה מעוניין לשמור על השקט מחוץ לגבולות מדינתו ולא היה מעוניין להתערב בקונפליקטים לא לו. ואף הגה את
אובאמה – מדיניות החוץ של הנשיא הנוכחי היא שילוב של מדיניות ישנה עם תוספת חדשה. בדומה לרוזוולט, מעוניין אובאמה ב"מדיניות פיוס" שלומנית אשר אינה מעוניינת לפתור סכסוכים אזוריים ובינ"ל בכוח ובאלימות אלא ע"י הפעלת המערכת הדיפלומטית, על כל גווניה, אם ע"י שיחות ודיפלומטיה ישירה ואם ע"י הפעלת סנקציות כלכליות קשות ואמברגו וכל זה משום שתקופת המלחמות (שעוד טרם הסתיימו) התישה את ארה"ב והמערב. בעוד בפתרון סכסוכים אובאמה מעוניין במדיניות אקטיבית פייסנית, כפי שהוא מתייחס לאיום האיראני והצפון קוריאני:
"I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity and more secure peace for both nations if they live up to their obligations".
או לחילופין כשהוא מתייחס לתהליך השלום במזרח התיכון ולמחויבותו למצוא פתרון סופי לסכסוך זה:
"I will also continue to seek a just and lasting peace between Israel, Palestine and the Arab world"[…]" we will also pursue peace between Israel and Lebanon, Israel and Syria, and a broader peace between Israel and its many neighbors"
אך בשונה ממשטר רוזוולט אובאמה ניצב מול בעיה חדשה והיא "הג'יאהד העולמי". בתחום הלוחמה בטרור אין לאובאמה שום כוונה לקפוא על השמרים אלא רצונו במדיניות חוץ אקטיבית, אלימה וחסרת פשרות אך גם כאן רק כחלק מקואליציה רחבה :
"We have set a clear and focused goal: to work with all members of this body to disrupt, dismantle, and defeat al Qaeda and its extremist allies"[…]"America will forge lasting partnerships to target terrorists"[…] " no safe haven for al Qaeda"
שונה
4. שמירה על חוקי זכויות האדם
רוזבוולט - בעוד בתקופת כהונתו השלישית של רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, הושמו במחנות ריכוז אזרחים אמריקנים וקנדיים ממוצא יפני, ללא משפט וללא חשד של ממש. בארצות הברית לבדה הושמו 120,000 אזרחים במחנות הסגר למשך שנים, ללא שימוע, ללא אישום וללא משפט. זאת, רק על סמך ההנחה שעצם השתייכותם האתנית עלולה להביא אותם לפעולות עוינות.
אובאמה - הנשיא הוציא צו לסגירת כלא גואנטנמו תוך שנה. ארה"ב תבחן אם להעביר את 240 האסירים המוחזקים בכלא שעל אדמת קובה למדינות אחרות או להגיש נגדם תביעות.
"I prohibited -- without exception or equivocation -- the use of torture by the United States of America. I ordered the prison at Guantanamo Bay closed, and we are doing the hard work of forging a framework to combat extremism within the rule of law"
5. נשק להשמדה המונית
רוזוולט - "פרויקט מנהטן" - הוא שם הצופן שנתנו האמריקנים לפרויקט פיתוח ה
אובאמה – בשונה מרוזוולט אובאמה נחוש בשאיפתו לצמצום ופירוק הנשק להשמדה המונית בעולם ואי הפצתו:
"We must stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them" […]"If we fail to act; we will invite nuclear arms races in every region, and the prospect of wars and acts of terror on a scale that we can hardly imagine"[….] " nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament" […]" we will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons".
בתחום זה מעוניין אובאמה בקואליציה ובעשייה משותפת עם ברית המועצות:
"We will pursue a new agreement with Russia to substantially reduce our strategic warheads and launchers. We will move forward with ratification of the Test Ban Treaty".
המסקנה – בשני המקרים ארה"ב לא מצליחה להעריך נכון את המציאות האזורית אם באירופה ואם במזרח התיכון ולכן חזון ותוכניות לחוד ומציאות לחוד או כפי שאומר פסוק י"ט בספר משלי: " רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום "
חזונו של אובאמה
ראשית, אנסה לדלות מתוך הנאום את חזונו של אובאמה כפי שהדברים נאמרים במפורשות. שנית, אצביע על הפער הגדול בין חזונו של הנשיא והמציאות כפי שמתרחשת בהווה.
החזון של אובאמה – הווה ועתיד
1. יצירת קואליציות בינ"ל רחבות ככל הניתן, על בסיס של אינטרסים משותפים. יצירת שותפות גורל עם מספר רב ככל הניתן של מדינות בעולם:
"I have carried this message from London to Ankara; from Port of Spain to Moscow; from Accra to Cairo"
ארה"ב של אובאמה לא תישא יותר את עול העולם על גבה לבד.
2. אקטיביזם מדיני – יותר מעשים ופחות דיבורים:
"Speeches alone will not solve our problems"[…] "It is easy to walk up to this podium and point figures".
3. יצירת עולם מוסרי יותר – אובאמה אוסר את כל סוגי העינויים והמעצרים הלא חוקיים, ופועל לקידום זכויות האדם בכדי להשיב לארה"ב את מעמדה המוסרי בעולם ולהוות דוגמא:
"I Prohibited -- without exception or equivocation -- the use of torture by the United States of America"[….]" We have joined the Human Rights Council. We have signed the Convention of the Rights of Persons with Disabilities. We have fully embraced the Millennium Development Goals […]"Every nation must know: America will live its values, and we will lead by example ".
4. חיסול אל-קאעידה ובעלות בריתה. המטרה ברורה – לפלג, לפרק ולהביס את ארגון אל-קאעידה ובעלי בריתה הרדיקאלים. בנוסף מעוניין הנשיא להכשיר ולהקנות לפקיסטאן ואפגניסטן, המהוות כיום הבסיסים לארגון זה, את הכלים והיכולות, בכדי שיובילו את המאמץ להלחם בארגוני הטרור:
"America will forge lasting partnerships to target terrorists"[…]" We will permit no safe haven for al Qaeda to launch attacks from Afghanistan or any other nation"[…]"Helping these governments develop the capacity to take the lead in this effort, while working to advance opportunity and security for their people".
5. סיום המלחמה בעיראק. ארה"ב אחראית לסיום המלחמה בעיראק. הוצאת הכוחות מהערים העיראקיות עד אוגוסט 2010, העברת האחריות לביטחון המדינה לממשלת עיראק והוצאת כל הכוחות האמריקאים באופן סופי מעיראק בסוף שנת 2011 (שמונה שנים לאחר שהחלה המלחמה).
6. עולם ללא נשק גרעיני. אובאמה שואף לעולם ללא נשק גרעיני. בעתיד הקרוב הוא מעוניין בצמצום מאגרי הנשק להשמדה המונית והפסקת הפצתו, מהלך אותו הוא מעוניין לקיים בשיתוף פעולה מלא עם רוסיה:
"Stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them"[…]"The United States and Russia announced that we would pursue substantial reductions in our strategic warheads and launchers".
החשש של אובאמה, ממרוץ התחמשות גרעינית באסיה ובמזרח התיכון והסיכוי שאותה טכנולוגיה תדלוף לארגוני טרור מניעה אותו לאקטיביזם נחוש בעניין פירוק המדינות הגרעיניות מנשק להשמדה המונית וזניחת הצורך בנשק זה:
"If we fail to act, we will invite nuclear arms races in every region"[….]" nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament; and those without them have the responsibility to forsake them".
הנשיא אף מציב לוח זמנים ברור ומוגדר לפעולה בנושא: בינואר 2010 יחל משא ומתן עם המדינות הגרעיניות בנוגע להפסקת ייצור החומר הבקיע עבור ראשי נפץ:
"Will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons"
ובחודש אפריל 2010 ארה"ב תארח פסגה אשר מטרתה, אשרור מחדש של אחריות כל מדינה לאבטח את המתקנים הגרעיניים אשר במדינתה ולסייע למדינות אשר צריכות את הסיוע בכדי שהנשק לא יפול לידי טרוריסטים, כל זה במטרה לחזק את האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני (NPT). המדינות אשר לא יסכימו לשאת באחריות יאלצו לשאת בהשלכות:
"Those nations that refuse to live up to their obligations must face consequences".
הנשיא נותן לדוגמא את איראן וצפון קוריאה אשר מאיימות כעת על היציבות האזורית בשל התעקשותן להמשיך ביצור נשק גרעיני. הנשיא מודיע כי הוא מחוייב לדיפלומטיה, בכל הנוגע לפתרון משברים וקונפליקטים אך מודיע בצורה שלא משתמעת לשתי פנים : מדינות אלו לא יהיו גרעיניות!! או שהן יתפרקו או שהן יישאו בהשלכות (מבלי שהנשיא מציין מהן אותן השלכות):
"Iran and North Korea choose to ignore international standards; if they put the pursuit of nuclear weapons ahead of regional stability, if they are oblivious to the dangers of escalating nuclear arms races, then they must be held accountable".
7. דיפלומטיה כערך. אובאמה מאמין בכל ליבו בכוחו של הדיאלוג הבן-אישי, בצעדים בוני אמון ובשיטת המקל והגזר כבסיס למימוש חזו בדרכים שאינן אלימות, ולכן בכל קונפליקט, רצונו של הנשיא הוא למצות את כל התהליכים הדיפלומטיים הקיימים (עם בתקשורת ישירה ועם ע"י סנקציות מדיניות, כלכליות ובינ"ל) בטרם יודיע על כשלון הערוץ הדיפלומטי, הסלמתו והידרדרות לידי קונפליקט אלים. יחד עם זאת, אובאמה מעיד על עצמו כי איננו תמים. אובאמה מעוניין להוביל מהלכים היסטוריים ולא להיות מובל על ידיהם (כפי שקרה לרוזוולט מורו), הוא טוען כי :
"I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity […]"Now, I am not naïve".
8. רדיפת השלום. אובאמה רואה ברדיפת השלום והשגתו, יעד עליון וחזון בר הגשמה. מטרתו לבודד את אותם קיצוניים אשר מהווים מכשול בפני יעד זה, אך גם כאן יש צורך בשיתוף פעולה בינ"ל. אין ביכולתה של ארה"ב להביא את השלום לבדה. אובאמה מבטיח לתמוך ולחזק בצורה אפקטיבית את אלה שפועלים למען שמירת השלום ולעשות הכל בכדי למנוע מלחמות וקונפליקטים עתידיים.
9. פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי-ערבי. אובאמה מביעה את שאיפתו ונכונותו לסייע ולעזור בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי. אובאמה עושה את החיבור המתקבל כי חיזוק הביטחון באזור יביא לצמיחה כלכלית אשר תסייע בהקמת המדינה הפלסטינית. חזונו של אובמה הוא לראות בעתיד, "שתי מדינות לשני עמים, זו לצד זו החיות בשלום וביטחון: מדינה יהודית – ישראל ומדינה ברת קיימא ועצמאית - פלסטין" צעד אשר יסיים את הכיבוש אשר החל בשנת 1967. אובאמה מבקש לשכוח את דרכי העבר ולהתקדם לעבר עתיד טוב יותר, גם אם יהיו מכשולים ועקבות הוא מתכוון בשאיפתו לפתור את הסכסוך (ויגידו הציניים והסקפטיים את אשר יגידו) :
"Re-launch negotiations without preconditions" […]"all of us -- must decide whether we are serious about peace, or whether we will only lend it lip service" […]"even though there will be setbacks and false starts and tough days, I will not waver in my pursuit of peace".
הפער בין חזון למציאות
ראשית מחובתי לציין כי גם הפערים עליהם אצביע כעת והספק שאני מטילה ביכולתו של נשיא ארה"ב לממש בחלקו את חזונו אינו בא ממקום ציני וספקן. אני מאמינה לו באומרו שאלו הם היעדים שלו כנשיא ואלו יעדיה של מדינתו, בהיותה, עדיין, המעצה הגדולה בעולם. חזון לעולם חייב להיות גדול יותר מההוויה היום יומית ומהמציאות הקיימת וכי אחרת לא היה נחשב לחזון. לעיתים חזונות מתגשמים אף שנים רבות לאחר שבעל החזון הלך לו לעולמו. אין ביכולתנו לחזות את העתיד, אך חובה עלינו לשאוף ולפעול למען אותם יעדים בעתיד שברצוננו להשיג בהווה. אותם פערים אותם ברצוני להציג הם תוצר, להערכתי, של פער בהווה בין המצוי לרצוי. פער כזה, בדרך כלל מגיע לידי התנגשות. במקרה הנ"ל חזונו של אובאמה הוא בכיוון אחד ואילו העולם כיום (או לחילופין האזורים והתחומים בהם הוא מעוניין להשפיע) נעים לכיוון ההפוך.
1. אינדיבידואליזם VS קולקטיביזם. כפי שציינתי בפרק הנוגע בשאיפתו של נשיא ארה"ב ליצור קואליציות רחבות ככל האפשר על בסיס של אינטרסים משותפים. לטענת הנשיא אינו יוכל להגשים את חזונו, שלדעתו הוא גם חזון הכלל, ללא שיתוף פעולה נרחב וקולקטיבי. מאז החלה "המאה האמריקאית" ובאופן חד יותר לאחר נפילת מסך הברזל ארה"ב לקחה על עצמה, את ניהול העולם ותיקונו. אך לא עוד אובאמה מבין שאין ביכולתה של ארה"ב גם להרוס את הסדר הישן וגם לבנותו מחדש בדרכי שלום לבדה (זה לא שהיא לא ניסתה). עול העולם ותיקונו גובה את המחיר ממעמדה ועוצמתה של ארה"ב בתוך המדינה ומחוצה לה. אובאמה לא מעוניין יותר לשלם את המחיר הזה ולכן הוא מעוניין כעת, לפעול רק מתוך מסגרות רחבות יותר, כפי שאנו רואים היום בדמות: האיחוד האירופי, האו"ם, איחוד מדינות אסיה, איחוד מדינות אפריקה, הליגה הערבית וכו'.
אמנם איחודים אלו קיימים אך בפעול המגמה הפוכה. רוב המדינות כיום אינן מעוניינות להתערב במדיניות הפנים והחוץ של אף מדינה אחרת, במיוחד אם היא לא מדינה שכנה ומדיניותה אינה משפיעה באופן ישיר. מדינות נוטות כיום להתערב רק בכדי לחסל איומים פוטנציאלים ולמנוע אותם אך לא מוכנות לפעול למען מטרה חיובית. לעיתים מוכנות המעצמות להתערב, בכדי להעצים את מעמדן וכבודן אך במידה ומדיניות זאת יכולה להזיק למדיניות הפנים של אותה מדינה אנו עדים למדיניות בדלנית, פאסיבית. כיום אנשים, קהילות, מדינות ומעצמות הופכים יותר ויותר אינדיבידואליסטים, "עניי עירך קודמים". אנשים לא מעוניינים כיום להלחם למען מטרות נעלות, מתעסקים בהווה ולא בעתיד, בקיים ולא ברצוי מעוניינים להתנהל בתוך הסכסוך ולא לפתור אותו. מגמה זאת אף הלכה והתחזקה אחרי סבב הכישלונות האחרון בעיראק, אפגניסטן, וכישלון מציאת הפתרון והשגת השלום בין ישראל והפלסטינים ובין ישראל למדינות ערב. גם אם מספר מדינות יסכימו להתגייס למאמץ הדיפלומטי בסוגיית תוכנית הגרעין של איראן וצפון קוריאה, ותמיכה בהסכמי השלום בין ישראל והפלסטינים, המציאות תצטרך להשתנות בכדי שאותן מדינות יסכימו לצאת למלחמה יחדיו במידה והניסיונות הדיפלומטים יכשלו.
2. שלום VS מלחמה. כולנו רודפי שלום אך איננו מוכנים להניח את הנשק ולו אף ליום אחד. השאיפה לשלום ולשווה ברורה אך רדיפתו כדברי אובאמה מביאה בדרך כלל להרחקתו "אם רצונך בשלום היכון למלחמה". רצונו של נשיא ארה"ב לפתרון הקונפליקט המזרח תיכוני, לא יכול להיות גדול יותר מרצונותיהם ושאיפותיהם של בני האזור. המחשבה כי באין שלום עלינו לכפות אותו, לזרז אותו או לאנוס אותו על עמי האזור. הוא טעות. כפי שהצגתי בפרק אשר עסק בהשוואה בין אובאמה לרוזוולט: מעצמות המערב רצו שלום, הן היו עייפות ומותשות אחרי מלחמת העולם הראשונה אך הייתה מדינה, גרמניה בהנהגתו של היטלר אשר הייתה מעוניינת בכבוד, כיבוש, חיסול והשמדה. כל הדיפלומטיה, הסכמים, חוזי שלום ומאמצי שכנוע רחבים לא הצליחו לשנות את שאיפותיה של גרמניה (הקיר עמד באותו מקום, רק המהירות של הרכב שנסע לקראתו הלכה והתגברה). כלומר רדיפת השלום, לא רק שלא תביא את השלום המיוחל אלא תקרב את המלחמה. לדוגמא: במזרח התיכון קיימים כיום שני אינטרסים שונים: האינטרס של איראן ושל הג'יהאד העולמי – סילוק הנוכחות המערבית (כולל הציונות) מהמזרח התיכון, הפיכה למעצמה גרעינית וייצוא המהפכה האסלאמית "האיסלאמיזם" והאינטרס של ארה"ב – ייצוא "הדמוקרטיזציה" במזרח התיכון והמשך המעורבות האקטיבית האמריקאית במזרח התיכון. שתי העמדות מנוגדות ואין חפיפה ביניהן (העצים גבוהים ואיני מעריכה שיש בנמצא חבלים ארוכים דיים בכדי לרדת מהעץ).
3. מרוץ התחמשות VS פירוק נשק להשמדה המונית. בתחום הנ"ל יכולות להיות לאובאמה יותר הצלחות מאשר בשאר שאיפותיו. אני מעריכה, במידה והנשיא אכן נחוש ואכן שכנע את רוסיה בצורך לצמצם את ארסנל הנשק להשמדה המונית, שבידי שתי המדינות. משימה זאת תתבצע. כמו כן אני מאמינה שאובאמה יצליח ל"שכנע" בצורה דיפלומטית את בנות בריתו, דוגמת ישראל לצאת מהעמימות ולחתום על האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני (NPT) ואף לשכנע מדינות נוספות לצמצם את ייצור החומר הבקיע עבור פצצות הגרעין. יחד עם זאת הוא צריך להיות הרבה פחות דיפלומטי והרבה יותר ברור לגבי מה יהיה הגזר ומה יהיה המקל במידה ומדינות לא יעמדו בדרישות אלו, סחר ועונש בצידו שיהיו ברורים מאוד ולא משתמעים לשתי פנים. בקרה וצמצום אולי כן, אך עולם ללא נשק גרעיני זהו מצב אוטופי ולא ריאליסטי. הטענה כי החשש הוא שנשק זה יפול לידי טרוריסטים ורדיקאלים לטעמי היא שטחית ולא רלוונטית או כפי שאמר וולטר:" אינני חושש מקנאותם וקיצוניותם של המעטים אלא מגמישותם של האחרים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה