"סוף עונת העמימות"
בפרק השלישי והאחרון, אנסה להעריך כיצד תשפיע מדיניות החוץ של ארה"ב כפי שהיא משתקפת מנאומו של אובאמה ב-23.9.09 בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק על מדינת ישראל. אני יוצאת מנקודת הנחה שפיו וליבו שווים, וכי כוונותיו אמיתיות. יחד עם זה ברור לי שמדיניות צריכה להיות גמישה ונתונה לשינויים בהתאם למציאות המשתנה.
המסמך יחולק לשלושה סעיפים:
א. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי.
ב. האיום האיראני.
ג. אי הפצה של נשק להשמדה המונית – צמצום ובקרה של הנשק הגרעיני.
הסכסוך ישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי
1."I appointed a Special Envoy for Middle East Peace, and America has worked steadily and aggressively to advance the cause of two states -- Israel and Palestine -- in which peace and security take root, and the rights of both Israelis and Palestinians are respected"
2."Yesterday, I had a constructive meeting with Prime Minister Netanyahu and President Abbas. We have made some progress. (A)Palestinians have strengthened their efforts on security (B) Israelis have facilitated greater freedom of movement for the Palestinians. As a result of these efforts on both sides, (C) the economy in the West Bank has begun to grow. But more progress is needed. We continue to call on Palestinians to end incitement against Israel, and we continue to emphasize that America does not accept the legitimacy of continued Israeli settlements".
3."The time has come to re-launch negotiations without preconditions that address the permanent status issues: security for Israelis and Palestinians, borders, refugees, and Jerusalem. And the goal is clear: Two states living side by side in peace and security -- a (A)Jewish state of Israel, with (B)true security for all Israelis; and a (C) viable,(D) independent Palestinian state with (E)contiguous territory that(F) ends the occupation that began in 1967, and realizes the potential of the Palestinian people".
4."As we pursue this goal, we will also pursue peace between Israel and Lebanon, Israel and Syria, and a broader peace between Israel and its many neighbors. In pursuit of that goal, we will develop regional initiatives with multilateral participation, alongside bilateral negotiations".
1. דיפלומטיה אגרסיבית - לקידום הרעיון של שתי מדינות לשני עמים אשר יחיו זה לצד זה בשלום וביטחון. שתי הנקודות הקריטיות ברעיון זה הן: א. הנשיא מעוניין בדיפלומטיה אגרסיבית. משום שאינו מעוניין כעת בקונפליקטים אזוריים (הספיקה המלחמה האחרונה בעזה), ובנוסף ב. מעוניין בקואליציות רחבות שעצם הקונפליקט מקשה על יישומן במזרח התיכון ולכן אם לא ניתן לצאת לעימות אלים ה- second best, היא דיפלומטיה אגרסיבית. ולכן לא יעשו הנחות לא לממשלת ישראל ולא לרשות הפלסטינית. הבעיה היא כאשר ישנה מסגרת זמן לחוצה בדרך כלל לא נעשית עבודה יסודית והמחירים יורדים (שלום עם היטלר תמורת חבל הסודטים בצ'כיה, אוסטריה ופולין). ההתנחלויות יפונו, ירושלים תימכר וזכות השיבה תיזרק לפח ההיסטוריה.
2. הזכויות של שתי המדינות יכובדו. הדגש כמובן הוא על המילה יכובדו. כלומר לאו דווקא יוכרו או ייושמו. המושג הזה הוא מאוד מתחמק, מהבעת עמדה ברורה. לנשיא ברור שיהיו זכויות שלא יוכרו כמו זכות השיבה של הפלסטינים. ישראל הודיע בצורה חד משמעית כי אינה מכירה בזכות השיבה ואילו ביוזמה הסעודית נאמר שצריך למצוא פתרון מוסכם על שני הצדדים בסוגיה זו ולכן הגדרה כזו כמו "הזכות תכובד" היא מעומעמת ולא חד משמעית. כנ"ל לגבי הזכויות של הפלסטינים בירושלים. גם במפת הדרכים צויין כי לשני העמים ישנם זכויות בירושלים, אך לא צויין אילו זכויות יוכרו ואילו לא ולכן גם כאן, מילה כמו הזכויות יכובדו מתאימה.
3. הנשיא נותן דוגמא: הפלסטינים חיזקו את הביטחון בגדה ← ישראל הסירה מחסומים ואפשרה מעבר ותנועה חופשית יותר ← התחלה של צמיחה כלכלית בגדה המערבית. הנשיא מציין כי ישנו צורך בהתקדמות נוספת. הוא קורא לפלסטינים להפסיק את ההסתה כלפי ישראל.
4.ארה"ב לא מקבלת את לגיטימיות המשך הבנייה בהתנחלויות. הנשיא לא מדבר על פירוק התנחלויות או על הלגיטימיות של ההתנחלויות באופן כללי, אלא הוא מציין ארה"ב לא מכירה בהמשך הבנייה. כלומר דורשת הקפאה מוחלטת של הבנייה.
5. חידוש המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים – לפתרון סופי בכל שלושת סוגיות הליבה: ירושלים, גבולות ופליטים. הנשיא לא מוכן להצבת תנאים מוקדמים להמשך משא ומתן, העובדה כי כמעט שנה לא מתנהל משא ומתן ישיר לא מקובלת מבחינתו. ידוע לנו כי הפלסטינים ניסו להציב תנאים לחידוש המשא ומתן עם ישראל: הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי להמשך השיחות. להערכתי עמדה זו תתיישר בעתיד גם חידוש המו"מ העקיף מול סוריה.
6.הכרה במדינה יהודית – ישראל החיה בביטחון לצד מדינה פלסטינית-ברת קיימא, בעלת רצף טריטוריאלי ועצמאית בגבולות 67' גם כאן אנו עדים לסוגיה קריטית מבחינת ישראל. הכרה במדינת ישראל כמדינה של הלאום היהודי. מבחינת מדינת ישראל זאת הצלחה מסחררת. הדרישה להכיר בנו כמדינה יהודית ולכן השיבה אליה מותרת רק ליהודים. השאלה המתבקשת אם כן היא, מה ההבדל בין רפובליקה אסלאמית למדינה יהודית ?!
7. שאיפה לשלום בין ישראל ולבנון וישראל וסוריה. הנשיא מפריד את הערוצים אך שואף להשיג הסכמי שלום בין ישראל לשאר שכנותיה הערביות. בכדי להשיג שאיפה זו אומר אובאמה כי הוא יפעל בהתאם ליוזמות אזוריות. ככל הידוע לי שתי היוזמות האזוריות היחידות הקיימות היום, שהן פחות או יותר אותה יוזמה, היוזמה הסעודית והיוזמה הערבית, אשר מתבססת על היוזמה הסעודית. שהבסיס לשלום זה הוא שטחים תמורת שלום : חזרה לגבולות 67', פיתרון צודק ומוסכם בנושא הפליטים ופתרון בו הזכויות של שני ופתרון לשאלת הריבונות בירושלים בתמורה להכרה מלאה בישראל ונרמול בין כל חברות הליגה הערבית למדינת ישראל. לעומת זאת לא נאמרת אף לא בנוגע לנרמול היחסים בין ישראל ומספר מדינות ערביות/ או לחילופין על אילו צעדים בוני אמון מצד מדינות ערב.
המסקנה - העמדות המדיניות של נשיא ארה"ב הן פרו-ישראליות במאת האחוזים. זהו נשיא ראשון בארה"ב שמכיר בישראל כמדינה יהודית ומכריז על כך באו"ם. כמו כן קורא לכיבוד הזכויות של שני העמים. כלומר שלא את כל הזכויות ניתן יהיה ליישם אלא לכבדם. הנשיא מבקש לשבור דפוסים ישנים וליישם דפוסים חדשים. בנושא ההתנחלויות ישנה מחלוקת בין שני המנהיגים, נתניהו ואובאמה. בעוד הראשון מעוניין לדחות את הקץ עד כמה שניתן ואם להקפיא, רק לתקופה מוגדרת השני מאוד החלטי ונחוש והודיע חד וחלק כי המשך הבנייה בהתנחלויות לא מקובלת על ארה"ב, יחד עם זאת לא נאמרה אף לא מילה על פינוי מאחזים לא חוקיים או על פינוי בכלל. מבחינת המילים, אובאמה מראה סובלנות ותמיכה בממשל נתניהו, אך בפועל אל לנו לשכוח מי פה צריך את מי, ולכן למרות הגמישות, להערכתי אנו נראה הקפאה כמעט מוחלטת של הבנייה ואף פירוק ההתנחלויות הלא חוקיות.
האיום האיראני
אובאמה מתייחס לאיראן וצפון קוריאה כאשר הוא מדבר על האמנה לאי הפצה של נשק להשמדה המונית והדרישה מאיראן להפסיק את שאיפתה להגיע ליכולות גרעיניות. הנשיא מתייחס לשני המדינות כמקשה אחת. למרות שלמדינה אחת כבר יש יכולות גרעיניות ושנייה בדרך לשם.
1."Those nations that refuse to live up to their obligations must face consequences "[…]"In their actions to date, the governments of North Korea and Iran threaten to take us down this dangerous slope. We respect their rights as members of the community of nations. I've said before and I will repeat, I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity and more secure peace for both nations if they live up to their obligations".
אובמה מודיע כי הוא מחויב לדיפלומטיה כלומר ארה"ב מעוניינת בדיאלוג ישיר וחיובי עם איראן ובמידה ודיאלוג זה יכשל גם אז מעדיף אובאמה את הדיפלומטיה השלילית, כלומר הפעלת שרשרת סנקציות כלכליות מסחריות ומדיניות. לאומבאמה ברור לגמרי שבגיזרה הזאת הוא חייב ליצור בריתות וקואליציות רחבות ולזכות להסכמה משאר המעצמות משום שאם מדיניות זאת תינקט רק מצד מספר מצומצם של מדינות, היא לא תהיה אפקטיבית. הוא טוען שישנן מחויבויות וסטנדרטים בינ"ל ומי שיעדיף את מירוץ ההתחמשות הגרעינית ולא את היציבות האזורית של מזרח אסיה והמזרח התיכון ישלם על כך מחיר.
2."But if the governments of Iran and North Korea choose to ignore international standards; if they put the pursuit of nuclear weapons ahead of regional stability and the security and opportunity of their own people; if they are oblivious to the dangers of escalating nuclear arms races in both East Asia and the Middle East -- then they must be held accountable. The world must stand together to demonstrate that international law is not an empty promise, and that treaties will be enforced. We must insist that the future does not belong to fear".
המסקנה – כאן צריכה להדלק לנו נורת הזהרה גדולה. ראשית, העובדה שאובאמה שם את שתי המדינות הללו באותו סל ביצים היא בעייתית מאוד. אמנם עפ"י הערכתו של נשיא ארה"ב תוכניות הגרעין של שתי המדינות מהוות איום ליציבות האזורית של מזרח אסיה והמזרח התיכון. אבל "לקשור את ידיהן של שתי מדינות אלה לשרוך אדום אחד" הוא טעות חמורה, שיהיה לך מחיר כבד.
שתי הבעיות לחלוטין לא דומות. והפתרון לשתי הבעיות לא יהיה זהה. אין בכוונתי לדון בנושא של צ.קוריאה אך בנוגע לאיראן, הבעיות הגדולות ביותר הן דווקא, מימון הטרור, הדרכתו והרצון והשאיפה ל"איסלאמיזציה" של המזרח התיכון: הוצאת הכוחות המערביים מהאזור והפיכת המשטרים למשטרים אסלאמית קיצוניים, אם סונים ואם שיעים. ועל זה לא נאמרה מילה.
הנשיא טוען שכל הבעיה היא, מה יקרה אם הנשק הזה יגיע לידים הלא נכונות?! ומה אם הוא לא יגיע, אז זה בסדר?! כל ההקשרים כאן מוטעים.
אובאמה טוען שאינו נאיבי, משום שלמרות כל המאמצים, להערכתי הוא מודע שלא תהיה לו קואליציה מספיק רחבה במיוחד לא בשאלת איראן. להוסיף לכך שהפתיל הישראלי קצר, ולכן אופציה של מלחמה ברורה לו.
הווה אומר שעל ישראל כעת לבנות קואליציה, גם אם חשאית עם מדינות ערב, שהן בנות בריתה הטבעיות למאבק זה ולאו דווקא לבנות על בעלות הברית הישנות באירופה. האור הירוק לא יינתן ללא ניסיון מסיבי מצד ארה"ב להשיג קואליציה רחבה ככל הניתן ורק לאחר שיימוצו לדעת האמריקאים כל האופציות הדיפלומטיות, מה שמגמיש את לוחות הזמנים. במקרה זה, בשל הפער הכה גדול בין המציאות לחזון של אובאמה, המגמה תשרת את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל ויתכן אף שההתנגשות תגיע הרבה לפני מיצוי כל הערוצים הדיפלומטים.
אי הפצה של נשק להשמדה המונית – צמצום ובקרה של הנשק הגרעיני
אובאמה שואף לעולם ללא נשק גרעיני. בעתיד הקרוב הוא מעוניין בצמצום מאגרי הנשק להשמדה המונית והפסקת הפצתו, מהלך אותו הוא מעוניין לקיים בשיתוף פעולה מלא עם רוסיה:
1."Stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them"[…]"The United States and Russia announced that we would pursue substantial reductions in our strategic warheads and launchers".
החשש של אובאמה, ממרוץ התחמשות גרעינית באסיה ובמזרח התיכון והסיכוי שאותה טכנולוגיה תדלוף לארגוני טרור מניעה אותו לאקטיביזם נחוש בעניין פירוק המדינות הגרעיניות מנשק להשמדה המונית וזניחת הצורך בנשק זה:
2."If we fail to act, we will invite nuclear arms races in every region"[….]" nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament; and those without them have the responsibility to forsake them".
הנשיא אף מציב לוח זמנים ברור ומוגדר לפעולה בנושא: בינואר 2010 יחל משא ומתן עם המדינות הגרעיניות בנוגע להפסקת ייצור החומר הבקיע עבור ראשי נפץ:
3."Will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons"
ובחודש אפריל 2010 ארה"ב תארח פסגה אשר מטרתה, אשרור מחדש של אחריות כל מדינה לאבטח את המתקנים הגרעיניים אשר במדינתה ולסייע למדינות אשר צריכות את הסיוע בכדי שהנשק לא יפול לידי טרוריסטים, כל זה במטרה לחזק את האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני (NPT). המדינות אשר לא יסכימו לשאת באחריות יאלצו לשאת בהשלכות:
מסקנה – "סוף עונה העמימות הגרעינית של מדינת ישראל". אם עד כה, המדיניות הראשונה פעלה לגמרי לטובת מדינת ישראל והשנייה, גם אם לא במכוון, תהיה לטובת מדינת ישראל במקרה הנ"ל, מדיניות זאת תפעל לרעתה של מדינת ישראל. זאת מפני שעד היום ישראל הייתה מעוניינת לשמור על מדיניות גרעין עמומה. לעולם לא הודינו באופן רשמי כי למדינת ישראל יש מתקן לנשק גרעיני וכי יש לה ארסנל של נשק גרעיני, ולכן לעולם לא חתמנו על האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני ולא התאפשר לסוכנות לאנרגיה אטומית לערוך ביקורת ופיקוח על המתקנים של מדינת ישראל. לצערי ולשמחתי, במידה ואובאמה מחוייב לחזונו, ישראל תחויב ל"צאת מהארון" ולחתום על ה-NPT ולאפשר פיקוח על המתקנים שלה בנוסף אני סבורה שאנו נאלץ לחתום בעתיד על הקפאת ייצור נשק נוסף. אם עד כה המציאות והחזון פעלו לטובת מדינת ישראל, נגמרו לנו הקלפים וכעת גם אנחנו נצטרך לשלם את המחיר, למחויבות אמריקאית נגד איראן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה