כמו בכל תוקפה שבה קיים קיפאון מדיני, וההנהגה האזורית שוברת את הראש כיצד ניתן לצאת ממצב כזה, כי הרי ידוע שלא ניתן להשאר במצב של קפאון ביחסים זמן רב. יחסים או מתקדמים לנקודה חדשה ומתפתחים או ישנה הסלמה ואז היחסים מדרדרים, בתקופות כאלה בדרך כלל ניתן לראות מן עשיית יתר מדינית, שליחים באים והולכים, פסגות וועידות מתרחשות חדשות לבקרים. כאשר גם צעדים אלו נכשלים אנו זוכים לתקופה של מעין שקט, מבוכה והודעות על כשלון המאמצים. בתקופות אלה קשה מאוד להעריך את הצעד הבא וגם במידה וההדרדרות צפויה לא ניתן לחזות במדוייק את התרחשותה המדוייקת. לכן בתקופות כאלה אני משתדלת לא להביא בפניכם את דבריהם של מנהיגי המדינות, שהרי הם די צפויים, מליטנטיים מצד אחד ושלומניים מצד שני ולא מצביעים על דבר וחצי דבר בכל הנוגע למה שעומד להתרחש ולכן ברצוני, גם הפעם להביא בפניכם תרגום מדוייק של מאמר מערכת של העורך הראשי, עבד אל-בארי אל-עטוואן, של העיתון הלונדוני הנחשב "אל-קודס אל-ערבי". עבד אל-בארי הוא אינטלקטואל פלסטיני ועיתונאי בכיר ונחשב בקרב האינטלקטואלים הערבים. בעוד אי שם בצמרת השלטונית "החמצן דליל" האינטלקטואלים הערבים, בדרך כלל, מייצגים בצורה נאמנה יותר את דעת הקהל ברחוב הערבי ולכן אם ברצוננו לנסות ולהציג מציאות ריאליסיטית יותר יש לקרוא את מאמרי המערכת של האינטלקטואלים הערבים בעיתונות הערבית. וזהו ניתוחו של עבד אל-בארי בתרגום לעברית:
השליח האמריקאי המיוחד למזרח התיכון, ג'ורג' מטשל סיים את ביקורו האחרון באזור ללא הישג ממשי בקידום חידוש המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים. וזאת הייתה המטרה העיקרית של ביקור זה. שלוש סיבות עיקריות הובילו לכישלון הביקור וחזרתה של המשלחת לוושינגטון בידיים ריקות:
1. הודעתו של נתניהו בדבר שמירה על רוב גושי ההתנחלות היהודיים בגדה ושמירה על שליטתה של ישראל בבקעת הירדן בגבול בין ירדן ובין הגדה המערבית והוסיף ואמר כי כל גבול מזרחי של מדינה פלסטינית כשתקום יקבע רק כתוצאה של משא ומתן בין הצדדים.
2. החלטת נשיא הרשות, עבאס לא לחדש את המשא ומתן אלא רק לאחר שממשלת נתניהו תקפיא את כל ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תגדיר לוח זמנים ברור למשא ומתן ומסגרת זמנים לסיומו בגיבוי ומתן ערבויות של הקהילה הבינלאומית.
3. הצהרותיו של נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה אשר הכיר בכך שהערכות הממשל לגבי המכשולים הקיימים בדרך להשגת השלום היו מוטעות וכי היכולת של הממשל האמריקאי מוגבלת. ישנה אי התקדמות של תהליך השלום וישנו צורך לחזור להתחייבויות הקודמות, בשל כניעת הממשל האמריקאי ללחצים מצד ישראל לוותר על התנאים המקדימים (הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות) כתנאי לחידוש המשא ומתן.
ניסיון העבר בעולם הערבי ובאזורים אחרים לימד אותנו כי ואקום פוליטי הוא לא מצב טבעי ואינו נמשך זמן רב משום שלמצב כזה ישנם השלכות במוקדם או במאוחר. העולם הערבי שבמהלך 20 השנים האחרונות חי תחת אשליות תהליך השלום אינו מסוגל לוותר על רעיון השלום משום שההנהגה הערבית לא חשבה ולא רצתה לפנות לאופציות אחרות או חילופיות "תוכנית B" כיאה למדינות תרבותיות.
הרשות הפלסטינית בראמללה דברה רק לאחרונה על האפשרות של "התנגדות" שקטה בגדה שתפרוץ ויחלו הפגנות, מחאה ומרי אזרחי ואולי אף חזרה לזריקת אבנים בדומה לאירועי פרוץ האינתיפאדה הראשונה אשר החלה ברמאללה לפני 16 שנה. כאשר החלה האינתיפאדה הראשונה לפני 20 שנה, לא הייתה שם רשות אשר נתמכת לחלוטין על כספי תרומות מהמערב ומפוקחת ע"י כוחות המשטרה והביטחון של הגנרל האמריקאי דייתון מבלי להזכיר אפילו את יחס ה- VIP לו זוכים שרי הרש"פ.
נשיא הרשות, עבאס זוכה כעת לאותה התייחסות לו זכה קודמו, יאסר ערפאת לאחר כישלון שיחות קמפ דיוויד כאשר סרב ללחצים האמריקאים לקבל את התיווך שהציע הנשיא ביל קלינטון, עם הבדל אחד מהותי, שהנשיא ערפאת יזם מייד עם שובו לחדש את המוקוומה (ההתנגדות) על ידי ייסודו של ארגון גדודי אל-אקצא וחיזוק הקשר עם תנועת חמאס והג'יאהד האסלאמי ושליחת שליחים ללבנון, איראן ואירופה בכדי לרכוש נשק. ערפאת שילם מחיר גבוה בשל הבחירה באופציה הזאת. הוא הוחרם ובודד וסיים כמו המרטירים שלו, סוף אשר לו ציפה וייחל.
אין אנו יודעים כמה זמן יצליח עבאס להחזיק בעמדותיו וסירובו לחדש את המשא ומתן ללא התנאי של הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות, בשל הלחצים הגדולים בהרבה המופעלים עליו מצד מדינות ערב מאשר אלו המופעלים עליו מצד הממשל האמריקאי ובני בריתו האירופאים.
ניסיון העבר אף לימד אותנו כי הדרך בה בוחרת ממשלת ישראל לצאת ממשברים היא יציאה למלחמה שמטרתה שינוי מאזן הכוחות בשטח. מכניזם זה החל עם ההסלמה מול תנועת ההתנגדות בדרום לבנון בקיץ 1982 וכך גם פעל אהוד אולמרט בהתקפתו על רצועת עזה בניסיון לכפר על ההשפלה של הכישלון בדרום לבנון. יתכן וכך יפעל גם נתניהו במהלך השבועות הבאים או החודשים הבאים כאשר יצא למבצע צבאי נגד דרום לבנון או רצועת עזה. ישנה תמיכה ערבית ברורה לצעד זה, במיוחד לשליחת הטנקים הישראלים לרצועת עזה. אנו לא שומעים מדינה ערבית אחת מלבד סוריה הדורשת להסיר את המצור והחרם מעל רצועת עזה או נגד בניית גדר הפלדה בגבול עם הרצועה אשר יחנוק סופית מיליון וחצי פלסטינים. מדינות ערב נתנו לממשל המצרי אור ירוק לחיסולה של משטר חמאס. טרם ראינו מתקפה כזו של נשיא מצרים נגד חמאס כפי ששמענו בנאומו האחרון שנשא ב"יום השוטר" בקהיר. כמו כן ישנם מספר בכירים ואנשי פרלמנט מצרים אשר איימו בהריסתה של הרצועה בעקבות רצח החייל המצרי בגבול בין הרצועה ומצרים לפני 3 שבועות.
ככל הנראה ישנה תוכנית ערבית-ישראלית-אמריקאית שמטרתה סיום המצב הנוכחי ברצועת עזה (חיסול משטר חמאס) באמצעים צבאיים בשל כשלון הערוצים המדיניים (החרם והמצור) וזה אנו למדים מהגברת החנק על הרצועה ואי בנייה מחדש של 60 אלף יחידות דיור אשר נהרסו בעקבות התוקפנות הישראלית האחרונה. התוקפנות כלפי עזה לא תהיה פשוטה, משום שראינו כי התוקפנות האחרונה לא הביאה את לחיסולה של חמאס בעזה ולחיסול ההתנגדות העממית בקרב אזרחי הרצועה אלא תוצאותיה הפוכות לגמרי. העם הפלסטיני ימשיך בהתנגדות בכל הכוח כל עוד יחליטו הכוחות הישראלים להישאר ברצועת עזה לתקופה ארוכה יורת. השאלה האם נתניהו למד את השיעור או לא?!?
הפיוס הפלסטיני אפשרי יותר מאשר בעבר במיוחד אם עבאס ידבוק בעמדותיו לא לחדש את המו"מ כל עוד ישראל לא עומדת בתנאי ההקפאה וכל עוד החלטת הפתח לאפשר אינתיפאדה שקטה בגדה ולהסיר ידה לחלוטין מהמשא ומתן המגוחך ולשוב למדניות התנועה כבראשית, מדיניות אשר הביאה אותה לשלטון מלכתחילה. למעשה החלה הספירה לאחור לקראת הפיוס ואם לא החלה תתחיל בקרוב. רק להתנגדות שקטה ומיליטנטית תהיה השפעה אפקטיבית במציאות הנוכחית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה