העיתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערבי" והעיתון המאע"מי "אל-ביאן"
שנת 2011 - הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית ?!?
פיאד: "אנו תומכים בהתנגדות עממית שקטה [...] שנת 2011 תהיה שנת הולדתה של המדינה הפלסטינית העצמאית
רוה"מ הרשות הפלסטינית, ד"ר סלאם פיאד העניק ראיון לעיתון של איחוד האמירויות "אל-ביאן" ראיון (בעת ביקורות במדינה) ובראיון הבהיר כי "בשנת 2011 תקום המדינה הפלסטינית העצמאית וציין כי עד אז ישורטטו קווי הגבול עם ישראל, העולם יכיר במדינה זו וישראל תצטרך לסגת מכל האזורים הכבושים"פיאד ציין כי העם הפלסטיני מגביר את ההתנגדות העממית השקטה, וכי זו הדרך הרצויה להתמודד מול הכיבוש הישראלי, ההתנחלויות והתוקפנות הצבאית של ישראל. "ההתנגדות העממית השקטה היא זאת שתסייע לרשות הפלסטינית להגיע למימוש החזון של בניית התשתית למדינה עצמאית וזאת התוכנית של הממשלה לשנתיים הקרובות.
פיאד הוסיף כי חשוב ליצור יסודות מדינתיים בשטח, צעדים אשר יושלמו עד סוף שנת 2011, מה שנותר הוא שהעולם ישרטט את גבולות המדינה הפלסטינית וידרוש מישראל לסגת אל מאחורי קווים אלו. לדעתו של פיאד הקהילה הבינ"ל קרובה מאוד להכרה במדינה הפלסטינית מאשר בכל זמן אחר.
הערות
בדרך כלל כשנה כל כך הרבה אהבה כלפי אדם אחד הסיכוי הוא שהוא עוד עלול להיחנק ממנה.
במהלך החודשים האחרונים אני קוראת המון מאמרים אוהדים, תומכים ונלהבים בעיתונות המערבית כולל בישראל על חזונו ועבודתו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, ד"ר סאלם פיאד. אתן לכם 2 דוגמאות נפלאות: קראתי מאמר אחד של ארי שביט מעיתון הארץ בשם "פלסטין החדשה" (מיולי 2009) בה תיאר שביט את המהפכה בשטח אותו מחולל ראש ממשלת הרשות, פיאד וסיים את הכתבה במילים " יש כעת הזדמנות של ממש בגדה. אסור להחמיץ אותה" בנוסף למאמרו של שביט אף קראתי מאמר נוסף של העיתונאי הידוע תומאס פרידמן מעיתון הניו-יורק תיימס (מאוגוסט 2009) אשר הילל את פיאד ואף הטביע את המונח "פיאדיזם" המאמר נקרא: "Green Shoots in Palestine" ואני אצטט עבורכם כמה הברקות:
"The Israeli-Palestinian conflict is to the wider Middle East what off-Broadway is to Broadway. It is where all good and bad ideas get tested out first. Well, the Palestinian Prime Minister, Salam Fayyad, a former I.M.F. economist, is testing out the most exciting new idea in Arab governance ever. I call it “Fayyadism.”
"Fayyadism is based on the simple but all-too-rare notion that an Arab leader’s legitimacy should be based not on slogans or rejectionism or personality cults or security services, but on delivering transparent, accountable administration and services".
"His whole strategy is to say: the more we build our state with quality institutions — finance, police, social services — the sooner we will secure our right to independence. I see this as a challenge to “Arafatism,” which focused on Palestinian rights first, state institutions later, if ever, and produced neither".
או במילים אחרות אך זהות לאלו שכתב חודש לפניו ארי שביט:
"Things are truly getting better in the West Bank, thanks to a combination of Fayyadism, improved Palestinian security and a lifting of checkpoints by Israel".
והנה עוד קצת אופטימיות קוסמית :
"Something quite new is happening here. And given the centrality of the Palestinian cause in Arab eyes, if Fayyadism works, maybe it could start a trend in this part of the world — one that would do the most to improve Arab human security — good, accountable government".
מדוע אני מביאה את שני המאמרים הטובים הללו, כי ראשית אכן אנו רואים שינוי בשטח בגדה המערבית ולגבי עובדה זו אין אפילו מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת. אלה הן עובדות בשטח. הבעיה שלי היא ראשית, שבפעם האחרונה המשפט "מצבנו לא היה טוב יותר" נאמר ע"י האמריקאים השנה הייתה 1979, קארטר ביקר בטהרן ונפגש עם השאה וחודש לאחר מכן התחוללה מהפכה אסלאמית באיראן ובכך קטעה את החלום האמריקאי.
שנית, המזרח התיכון הוא מאוד בעייתי והיכולת לצפות בו איזשהו מהלך קדימה הוא אווילי וב-99.9% מסתיים באכזבה ובתוצאות הפוכות בתכלית מהמצב לו כולם ייחלו.
העבר נתון במחלוקת, העתיד נסתר והדבר היחידי שניתן לעבוד איתו הוא ההווה. ובהווה אם כל הרצון שלי להדבק באופטימיות של שביט, פרידמן, אובאמה ופיאד עצמו, המציאות בשטח הרבה יותר מסובכת, מורכבת ולצערי הרב לא מצביע על אופטימיות. אז נכון שמדינה פלסטינית עצמאית חייבת לקום, ונכון שמבחינה ביטחונית, מצבה של ישראל לא היה טוב יותר וגם אם כרגע ישנן שתי רשויות האחת בגדה והשנייה בעזה המנוהלת ע"י חמאס,זה כנראה לא סיבה מספקת להתנתקות מהרשות ושרטוט הגבולות בירושלים ובגדה עבור ממשלת ישראל.
דבר נוסף, אמנם האמריקאים מתנהלים במזרח התיכון כאילו זהו המגרש הביתי שלהם כלומר, הם רוצים את פיאד ברשות, אז הם דואגים למינויו למרות שאינו חבר הפת"ח, הם רוצים את ח'רירי בלבנון אז הם דואגים להיבחרותו, הם רוצים את איאד אל-עלאווי בעיראק אז הם דואגים שהוא יבחר רוצים את כרזאי באפגניסטן ואופס גם זה קורה. ישנן 2 מדינות שבהן התוכניות האמריקאיות עוד לא צלחו. בישראל נבחר בנימין נתניהו במקום ציפי לבני ובאיראן נבחר לקדנציה שנייה אחמדינג'אד במקום מוסאווי (חביבם של האמריקאים). האמריקאים עובדים כעת במישורים מקבילים לפירוק הקואליציה של נתניהו והפלת המשטר בטהרן.
אין לי מושג אם הם יצליחו או לא ואם כן איזו ממשלה תיפול ראשונה (כנראה בישראל).
איפה הבעיה, שפה זה לא אמריקה!!!!! המאזן האזורי השתנה!!! ישראל אינה יותר המעצמה היחידה באזור, יש לנו שחקן חזק מאוד וחכם מאוד ושמו - איראן. לאיראן, מה לעשות, ישנן תוכניות שונות באזור. היא מעוניינת "להעיף" מפה את האמריקאים ואת החזון האמריקאי ואת הדמוקרטיה האמריקאית ואת האימפריאליזם האמריקאי. מול המשחק האמריקאי באים האיראנים ומחריבים כל ניסיון אמריקאי לסדר באזור. השאלה ידה של מי תהיה על העליונה?!? במידה ותהיה מלחמה טוטאלית אז תהיה מנצחת וזאת תהיה ארצות הברית (ולו רק משום שצבאית היא חזקה יותר), אך כמו בוייטנאם בסופו של דבר האמריקאים ייקחו את הטנקים שלהם והנשק שלהם ויחזרו לוושינגטון.
אני מאוד מקווה שחזונו של פיאד ואובאמה ואפילו של נתניהו (שמדבר על שלום כלכלי ועל בניית המדינה הפלסטינית מלמטה למעלה) יתגשם ולו רק למען טובתה של מדינת ישראל, במידה ועתידה חשוב ובמידה שעדיין חזוננו הוא להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. לדעתי נתניהו לא חשב שזה יקרה כל כך מהר. כוונתו הייתה שהוא זה שיסייע בבניית התשתית והכלכלה הפלסטינית בכדי לגייס את ארצות הברית והמערב למלחמתו האמיתית נגד איראן ועד שזאת תבנה תחל המלחמה מול איראן. ארצות הברית וישראל ינצחו, מעמדה של ישראל ושל ראש הממשלה יהיה יציב וחזק ואז נראה......
פיאד מעוניין תוך שנתיים, במידה והמצב ברשות לא ישתנה לרעה להקים את המדינה הפלסטינית ויהי מה. הוא בונה את התשתית שלה במהלך השנתיים האחרונות הוא דואג לבניית כוחות הביטחון שעתידים להיות צבא פלסטין (באמצעות כוחות דייתון האמריקאים ושיתוף פעולה מלא עם שירותי הביטחון של ישראל) הוא אהוב על כל הקהילה הבינלאומית ובמיוחד על ידי האמריקאים שמעדיפים לשבת עימו לסגור את התוכנית הסופית לבניית המדינה הפלסטינית (לא עם נשיא הרשות, אבו-מאזן שכיום הוא אחת הדמויות הלא פופולאריות ברשות).
הבעיה העיקרית של פיאד היא שאני בספק לגבי עד כמה הוא אהוד ברשות הפלסטינית (אף אחד לא אוהב שמנחיתים בובה אמריקאית בלב רמאללה), האהבה מצד המערב עוד עלולה לגמור אותו. וגם כאן כולי תקווה שסופו לא יהיה כסופו של אנואר סאדאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה