איראן - שני תרחישים אפשריים

17.9.09

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"[1]

איראן
שני תרחישים אפשריים

עבר

1979 - פרצה באיראן המהפכה האִסלאמית, שהפכה את איראן החילונית והפרו-מערבית, הנשלטת על-ידי שליט יחיד - השאה (מלך) מוחמד רזא פהלווי, לרפובליקה אִסלאמית, תחת שלטונו של איש דת מוסלמי שיעי, האייתוללה חומייני

קדמו למהפכה תהליכים של תסיסה חברתית, בעיקר בקרב השכבות העניות באוכלוסייה, שסברו כי השאה ומקורביו הרוויחו באופן אישי מן הקִדמה המערבית, ויצרו משטר מושחת. בעקבות המהפכה נוסחה באיראן חוקה חדשה, אִסלאמית, שיצרה בעבור האייתוללה חומייני את התפקיד של מנהיג עליון לכל חייו. המהפכה האִסלאמית באיראן החלה למעשה את עידן האִסלאם הפוליטי הלוחמני בעולם.

בכדי להבהיר בקצרה את בסיס האידיאולוגיה המהפכנית, ואת דרכי הפעולה של איראן כיום בשנת 2009 ברצוני להביא בפניכם את עיקרי אידאוליגיה זאת כפי שעלתה מפיו של האיתוללה ח'ומייני בשנות שלטונו (עד שנת 1989)

• "כולם צריכים לדעת כי מטרת מעצמות העל ביצירתה של ישראל, אינה מסתיימת בכיבושה של פלסטין. הם מתכננים, אלוהים ישמור, להרחיב את גורלם של הפלסטינים לכל העולם הערבי".
  

• "תמיכתנו המלאה היא באחינו הפלסטינים ואלו שבדרום לבנון במלחמתם נגד ישראל העריצה".
  

• "על כולנו לקום, להרוס את ישראל ולהחליפה באומה פלסטינית של גיבורים".
  


• "מקורן של צרות המדינות האסלאמיות הוא בהתערבות הזרים בענייניהן".
  

• "היום בו אמריקה משבחת אותנו, עלינו להתאבל".
  

• "כיום, אמריקה הינה האויב מספר אחד של כל אומתנו.
  

• "מקור כל צרותינו הוא בישראל ואמריקה".
  

• "על כל מוסלמי להתחמש נגד ישראל".
  

• "על ישראל להימחק מדפי ההיסטוריה".
  

• "איראן הייתה, והיא גם כיום, אויבת מושבעת של ישראל".
  

• "אמריקה, הפושעת המקורית שהבעירה את העולם, ועוזריה, הציונות העולמית, בכדי להגיע למטרתם, מבצעים פשעים שעטים ולשונות נבוכים מלתאר".

• "אמריקה יכולה לנצח אותנו, אך לא את המהפכה שלנו. לפיכך, אנו בטוחים בניצחוננו. הממשל האמריקני לא מבין את מושג ה"אסתשהאד" (מוות קדושים)".
  

מי שמעוניין להכיר קצת יותר לעומק את בסיס האידיאולוגיה האסלאמית המהפכנית של איראן מוזמן לקרוא את הפרקים בספר שהתגלה בלבנון בעת מלחמת לבנון השנייה, ,ספרון בו 64 עמודים בשם "הג'האד" (מלחמת הקודש של המוסלמים בכופרים). הספרון מנתח את משמעותו האסלאמית הדתית של ה"ג'האד" על בסיס תפיסת העולם של מנהיג המשטר האיראני, ח'אמנא'י. להערכתנו, ספרון זה, על פי תוכנו, נועד במקורו לכוחות המזוינים של איראן, בדגש על "משמרות המהפכה" המוזכרים בציטוטים הרבים של ח'אמנא'י [2]

ויהי בוקר ויהי ערב יום שני, תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ובמקום שמשטר האיתוללות יעסוק ביצוא המהפכה במזרח התיכון, לאחת משכנותיה של איראן היו תוכניות שונות לחלוטין ....

בין איראן ועיראק השכנות נמצא השאט אל ערב, נהר באורך של כ-200 ק"מ בדרומה של עיראק, שמתחיל בנקודת המפגש של נהרות הפרת והחידקל, ונשפך למפרץ הפרסי. הנהר היה גבול בין ממלכות קדומות כבר מאות שנים והיה עילה לסכסוכים רבים מאז ומתמיד. בתקופה המודרנית הוא יוצר גבול טבעי בין איראן לעיראק.

בשנת 1975, הייתה עיראק חלשה מבחינה פנימית, בעקבות התמרדות הכורדים בצפון המדינה, ועל כן היא חתמה על הסכם עם השאה של איראן, שנתן לאיראן שליטה חלקית בשאט אל ערב. לאחר נפילת השאהמוחמד רזא פהלווי במהפכה האסלאמית של שנת 1979 ועליתו לשלטון של המנהיג הדתי האייתולה רוחאללה ח'ומייני החלו הוצאות להורג של רבים ממפקדי הצבא האיראני.

בעקבות שביית השגרירות האמריקנית בטהראן זמן קצר לאחר המהפכה, ניתק הממשל האמריקני את יחסיו עם טהראן. ארצות הברית הייתה ספקית הנשק העיקרית של איראן, והניתוק ביחסים גרם להחלשת הצבא האיראני.
בעקבות דימוי החולשה של איראן החליט סדאם חוסיין לנצל את שעת הכושר ולכבוש את השאט אל ערב. סדאם גם קיווה לכבוש את מחוז חוזסטאן ממערב לשאט אל ערב מכיוון שהיה אזור עשיר בנפט. האזור גם היה נוח לשליטה עבור עיראק, שכן מרבית תושביו היו ערבים (ולא פרסים, בדומה למרבית תושבי איראן).

1980-1988 - ההתקפה העיראקית ההתחלתית נחלה הצלחה, ולקראת סוף שנת 1980 כבשה עיראק את עיר הנמל קוראמשהר ושטחים נוספים במערב איראן. אולם, הצבא האיראני התאושש ויצא למתקפת נגד מסיבית, ובתחילת שנת 1982 הדפו הכוחות האיראנים את צבא עיראק מכל השטח האיראני הכבוש.
מנהיג איראן, ח'ומייני, הכריז שלא יחתום על הסכם להפסקת האש עד שמשטרו של סדאם יקרוס. צבא איראן החל בסדרת התקפות מוצלחות לתוך שטח עיראק, שגררו שימוש בנשק כימי נגדם. תקיפות מטוסים וטילים על ערים ועל מתקני צבא, תשתיות ונפט היו נפוצות במהלך המלחמה, בוצעו על ידי שתי המדינות וגרמו לירידה משמעותית בתפוקת הנפט של שתי המדינות. בשנת 1985 החלו שני הצדדים לתקוף בטילים זה את בירתו של זה, במה שכונה מלחמת הערים.

לבסוף, ביולי 1988 נאלצה איראן לחתום על הסכם הפסקת אש עם עיראק בתיווך האו"ם וזאת למרות שהבטחתו של ח'ומייני להפיל את משטר סאדם לא מומשה. בהסכם משנת 1990 נקבע ששתי המדינות ייסוגו מהשטחים שכבשו במהלך המלחמה וקו הגבול יחזור למצב הטרום-מלחמתי. כמו כן בוצעה החלפת שבויים חלקית אך אלפי שבויים נותרו כלואים בשתי המדינות עד שנת 2003, זמן רב לאחר כינון הפסקת האש. כאמור, במלחמה היה מעורב הן נשק קונבנציונלי (כולל טילי קרקע-קרקע) והן נשק כימי, שעזר לעיראקים להדוף מתקפות איראניות וכ"ריכוך" לפני התקפותיהם שלהם ולהסב לצבא איראן אבידות כבדות. אבידות המלחמה היו כבדות: מעל מיליון הרוגים משני הצדדים ומספר פצועים אף גבוה מכך.

1989 - ב-3 ביוני נפטר ח'ומייני

הווה

גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי. איראן הודיע באופן ברור כי לא יווצר יותר מצב בעתיד שבו מדינה אשר קטנה ממנה תוכל להוות איום על קיומה. ולכן עוד בתקופתו של ח'ומייני החל חזון פיתוח יכולות גרעיניות.

כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור המוסלמי. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, ביניהם החמאס עם זאת, הארגונים המזוהים ביותר עמה - ואשר נשלטים על ידיה במידה מסוימת - הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שנתונים גם להשפעה רבה מהמשטר הסורי. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי.

המשטר באיראן הצהיר בעבר על עוינותו העמוקה כלפי ישראל, מייסד הרפובליקה, ח'ומייני היה זה שטבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם.

לאחר סיום המלחמה, התפנה המשטר לשוב ולעסוק בשני יעדיו האסטרטגיים הבלעדיים:

1. פיתוח תוכנית הגרעין והפיכת איראן למעצמת גרעין אזורית (עם קיצה של ההגמוניה הישראלית בתחום זה)
2. "איסלאמיזציה" – יצוא המהפכה האסלאמית, והוצאת הגורמים הזרים (ארה"ב, אירופה וישראל) מתוך המזרח התיכון.

בשני התחומים איראן מתקדמת בצעדי ענק. היא הצליחה להצית את כל המזרח התיכון ולערער את יציבותן של רוב מדינות ערב, אם לא כולן. עיראק, אפגניסטאן ופקיסטאן בוערות. צבא ארצות הברית וצבא נאט"ו לא מצליחים לייצב את האזור וליצור משטרים דמוקרטים ערבים. רק בשנה האחרונה זכינו לראות סיכול ניסיון חיסול של נשיא מצרים, מובארכ (ע"י תפיסת חוליה של חיזבאללה), ניסיון הפיכה במרוקו שסוכל (והביא לניתוק היחסים הדיפלומטים עם איראן), ניסיון חיסול של בנו של שר הפנים ויורש העצר הסעודי (העתידי), ניצחון חמאס בבחירות ב- 2006 התעצמות כוחה של חיזבאללה (למרות שלא זכתה לרוב בבחירות), ראש הממשלה הנבחר, ח'רירי לא מצליח להרכיב ממשלה מאז יוני 2009 ועד היום. ולא מצליח לגרום לחזבאללה להתפרק מנשקו. סיכול מגה פיגועים בכווית נגד בסיס צבאי אמריקאי, סיכול דומה בבחריין וסיכול מגה פיגוע באיחוד האמירויות (הורדת המגדל הגדול בעולם ה- "בורג' דובאי). בתימן מתנהלת מלחמת אזרחים (הממומנת על ידי איראן) וכל הנשק לגלי הפיגועים בצפון אפריקה מוזרם דרך המדינה המדממת סודאן.

ארה"ב ישראל ומנגנוני הביטחון של מדינות ערב מצליחים לעשות עבודה לא רעה במניעת פיגועי הטרור הגדולים ע"י עבודת סיכול ממוקדת והקמת משרדים של ה- FBI לכל אורך המפרץ הפרסי (במיוחד באיחוד האמירויות) אם ה- CII אמון על סיכול תוכנית הגרעין וחיסול הטרוריסטים, על איסוף המודיעין והלוחמה בטרור (בשלב המימון וההדרכה) ותפיסת החוליות אמון ה- FBI.

לא לעולם חוסן, וזו רק שאלה של זמן עד שמשמרות המהפכה יצליחו להוציא לפועל מגה פיגוע, או חיסול של שליט זה או אחר באזורינו.

בנוסף, בתחום הגרעין, איראן תהיה מעצמה גרעינית. היא מתקדמת בצעדי ענק. אמנם משנת 1952 ועד עצם היום הזה לישראל הייתה הגמוניה מוחלטת בתחום הנשק הגרעיני, והיותה מעצמה גרעינית אזורית אך זה טפשי, יהיר ואווילי לחשוב שגם בעתיד ההגמוניה תישאר אך ורק בידנו. איראן, היא מדינה של 72 מיליון אזרחים, בעלת טכנולוגיה אדירה, נפט ומקורות אנרגיה נוספים ואם לא יהיה זה היום אז היא תגיע ליכולות גרעיניות תוך 5 -10 שנים.

2009 - יחד עם זאת זכה המשטר הנוכחי למקלחת קרה בעת הבחירות האחרונות אשר התקיימו ב-12 ביוני 2009. גלי ההפגנות והאלימות והקריאה לשינוי המשטר על ידי נושאי השופרות, מנהיגי הרפורמיסטים (רפסנג'ני, ח'תאמי, מוסווי וכארובי) הפתיעו את משטר האייתוללות של ח'מנאי ושל הנשיא הנבחר (מחדש), אחמדינג'אד. טהראן סערה. אך מהפכות לא נעשות ע"י אינטלקטואלים. רפורמות ומהפכות חייבות להתרחש Bottom Up , כפי שהיינו עדים לכך ב- 1979, קדמו למהפכה תהליכים של תסיסה חברתית, בעיקר בקרב השכבות העניות באוכלוסייה. למשטר הנוכחי יש התנגדות מקרב תושבי טהראן (הבירה) אך בשאר המדינה זוכה משטר זה לתמיכה רחבה. יחד עם זאת, אירוע כזה בהחלט היה קריאת התעוררות למשטר, והבנה שקיים צורך להערכות מחדש בטהראן, בכדי להתכונן לעתיד לבוא. המערב גם ככה בתקופה של פאניקה ומעוניין לנקוט במדיניות חוץ שמרנית ופייסנית.

העתיד

איראן לא רואה כל פסול בדיאלוג עם המערב, בכדי להשאיר אותו רדום. מי שעסוק בדיבורים בדרך כלל לא עסוק בצקצוק חרבות. אבל חשוב לזכור שדיבורים לחוד ומעשים לחוד, וגם אם איראן מדברת, האידיאולוגיה נשארה אותה אידיאולוגיה. כרגע יש שינוי של הטקטיקה.

השיחות הישירות בין איראן והמערב יחלו ב- 1 באוקטובר 2009, כ-7 שבועות מיועדים להגעה להסכם הבנות. מולנו ניצבים כעת 2 מסלולי התנגשות אפשריים:

1. השיחות מצליחות - מגיעים לפשרה בנוגע לגרעין, מכירים באיראן כמעצמה אזורית ונחתם הסכם שלום (בדומה לזה שנחתם במינכן בספטמבר 1938- ועידת שלום בהשתתפות ארבע מדינות גרמניה, ברטניה, צרפת ואיטליה. על פי כל ניתוח היסטורי מתקבל על הדעת, יצאה גרמניה כשידה על העליונה מהסכם זה. בסיום הוועידה הוחלט שעל צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לידי גרמניה ללא דיחוי על מנת למנוע מלחמה. ניתן לומר כי מה שהחל כניסיון למנוע את המלחמה באמצעות ההסכם, הסתיים במלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות מעודה.) איראן ממשיכה עם יישום האידיאולוגיה שלה והפצת ה"איסלאמיזציה", מצליחה לבצע הפיכה באחת ממדינות ערב ואז אני לא רואה אפשרות להתחמק מעימות צבאי.

2. השיחות נכשלות – החרפת הסנקציות המדיניות והכלכליות על איראן וניסיון להפיל את שלטון האייתוללות וחיסול ראשי משמרות המהפכה באיראן. במידה וגם צעד זה לא מצליח. אני לא רואה אפשרות להתחמק מעימות צבאי.

השתלשלות אירועים כגון: מהפכה, הסרת המשטר בצורה שקטה, שלום עולמי ללא עימות, להערכתי לא נראים כעת כאופציות ריאליות.

סיכום
אני לא בן אדם דתי, אך אהובים עלי הכלים הניתוחיים השאובים מתחום הספרות והרוח ולכן אני בוחרת לסיים את מאמר זה בשני פסוקים מתוך ספר ויקרא, ספר החוקים והמצוות..

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה… ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את אויביכם" (ויקרא כו, ג-ז).

"ואם לא תשמעו… ואם בחוקותי תמאסו… ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם.. ולא תיתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא ייתן פריו" (שם יד-כ).

ניספח
ניתוח עיקרי תוכנו של הספרון
כללי
1. הספרון בנוי מהקדמה, חמישה פרקים ופרק מסכם. הספרון, שאין בו ציון שם של מחבר או עורך, יצא לאור ב-2004. תפיסת העולם של ח'אמנאי, המוצגת בהרחבה בספרון, מושתת על אמירה ידועה של עלי, "אמיר המאמינים" והח'ליף המוסלמי הרביעי הנחשב כמייסד ה"שיעה" וכיורשו החוקי של הנביא מחמד בעיני מאמיניה. אמירה זו, המשמשת מוטו לספרון, מובאת כבר בתחילת ה"הקדמה": "הג'האד [הנו] אחד משערי גן-עדן, אותו פתח אללה לנאמניו הנבחרים" [קרי -הג'האד נקבע ע"י אללה כמסלול היוקרתי ביותר להגיע לגן עדן].

2. מכיוון שהג'האד הוא המסלול המועדף של המאמינים להגיע לגן עדן, כפי שאללה קבע, הרי שעל כל מוסלמי (שיעי וסוני כאחד) לשאוף להשתתף בו. השאיפה להגיע לגן עדן יוצרת את המוטיבציה להתגבר על קשיי העולם הזה ולהצטרף לג'האד מרצון ובהכרה מלאה. אולם, מבהיר הכתוב, רק לוחמים יחידי סגולה יכולים להתגבר על הקשיים של חיי העולם הזה - הנתפסים כמעין "מחסום פסיכולוגי" - ולהצטרף לג'האד. לכן, שערי גן עדן נפתחים רק עבור נאמניו הנבחרים של אללה (עמ' 6). לפיכך הספרון משבח ומהלל את ה"מג'אהדין (לוחמי מלחמת הקודש המוסלמית בכופרים) ואת "העונג של השתייכות לכוחות המזוינים".

3. בדברי ההקדמה שלו, ובספרון כולו, מטיף ח'אמנא'י לג'האד ברוח האסלאם המסורתי, המתבסס על הקוראן, בשילוב עם מסורות שיעיות. זאת, במגמה שתפיסת העולם שלו תתקבל גם על דעתם של מוסלמים סונים.

מטרות הג'האד: לרצות את אללה ולשאוף למות מות-קדושים למענו

4. הפרק הראשון של הספרון מציב את מטרות הג'האד, לא רק ברמה האסטרטגית אלא גם ברמה המעשית-טקטית. ברמה האישית נועד הג'האד לרצות את אללה, קרי- לג'האד יש משמעות אסלאמית-דתית מובהקת. להיות לוחם במסגרת ה"ג'האד" אינה רק שירות צבאי גרידא אלא גם שירות דתי של מוסלמי המהווה מילוי מצווה דתית למען אללה, וזהו מעשה שאין למעלה ממנו.

5. המוסלמי הממלא מצווה דתית זאת שואף "למות מות קדושים למען אללה" ("שהאדה"), שמתוארת כמעין "פרס", לו ראוי הלוחם המוסלמי נוכח המאמץ הרב שהוא עושה במסגרת פעילותו נגד האויב בשדה הקרב. כלומר, "מות הקדושים" הוא בעצם פסגת הג'האד. ואכן, בהקשר זה מתייחס הכתוב למשמעות הג'האד, בהזכירו את המונח הקוראני (סורת אלבקרה, פסוק 52) "אחד משני המעשים היפים ביותר". עפ"י הפרשנות המוסלמית המקובלת, המצוינת בחוברת בהקשר זה (עמ' 14), שני המעשים הללו, המהווים תוצאה של הג'האד, הם "ניצחון" או "מות קדושים למען אללה בעת קרב" ("נצר או אסתשהאד" 11) [ובימינו, לרוב תאור ביצוע פיגוע-התאבדות או תוצאתו המקווה].

6. הג'האד מתואר גם כתפיסת עולם חברתית, שנועדה לשרת את אושיות החברה ולא רק את הפרט, המהווה חלק ממנה. אושיות אלה הן: ראשית, אדיקות דתית לשמה תוך הקפדה מלאה על קיום מצוות הדת לרבות בתחום דיני העונשין המחמירים, הן ברמת הפרט והן ברמת החברה 12; שנית, עצמאות והגנה על המולדת, כדי לסכל את "חמדנות האימפריאליסטים", ע"י "הכוחות המזוינים [המוסלמים] המיומנים". שלישית, לוחם הג'האד מצווה גם לפעול כמיטב היכולת ולביטול הקיפוח, לא רק בתחומי מדינתו אלא עליו לצאת לעזרת המקופח באשר הוא ולהשכין צדק חברתי, ללא קשר לשיקולים של גבולות גיאוגרפיים.

ארגון ומשמעת במסגרת הג'האד

7. הפרק השני עוסק בארגון ומשמעת במסגרת הג'האד, בהיותם עמודי התווך של חיי הצבא. עפ"י הכתוב (עמ' 23-33), אי שמירת הסדר והמשמעת בקפדנות גורמת לשפיכות דמים מיותרת, בשעה ששפיכות דמים מוצדקת רק עבור מטרה נעלה, קרי- מוות בקרב. זאת ועוד, המציאות המשתנה מחייבת "התאמה תמידית של המבנה הארגוני" כדי לענות על צרכי הצבא. בהקשר זה מדגיש הכתוב, כי שמירה על ההיררכיה הצבאית הנה "משימה דתית". לפיכך, סולם הדרגות אינו סותר את האחווה בין אנשי הצבא, הואיל וכולם נמנים עם "צבא האסלאם".
8. בכך ניתן ביטוי נוסף למשמעות ולחשיבות האסלאמית-דתית של השירות בצבא ועל הצורך בשמירת המסגרת הצבאית, דבר הבא לידי ביטוי מובהק במסגרת הצבאית הממושמעת שבה פועל ארגון ה"חזבאללה".

מרכיבי העוצמה של לוחמי הג'האד

9. הפרק השלישי בחוברת דן ב"מרכיבי העוצמה" של לוחמי הג'האד. המרכיב החשוב ביותר הנו "הדבקות באללה" (עמ' 33-31), שהינה– כפי שקבע כבר האמאם ח'מיני – "עמוד השדרה של הכוחות המאמינים "כמו משמרות [המהפכה]". שיפור הדבקות באללה של הלוחמים יכול להתבצע רק ע"י הפיכת זירות הלחימה לאתרי פולחן דתי למענו. על המאמין-הלוחם המוסלמי להקפיד לא רק בקיום מצוות הדת כלפי חוץ, אלא הדבקות באללה צריכה לנבוע מבפנים – כלומר, "מהלב ומהמצפון".

האסלאם האמיתי הוא אסלאם מהפכני

10. אחד ממרכיבי העוצמה של לוחמי הג'האד הינו "התחושה המהפכנית". עפ"י הכתוב, "האסלאם האמיתי הוא אסלאם מהפכני", שאיננו מקבל כניעה ואינו משלים עם קיפוח אלא קורא-תגר עליהם. אסלאם שכזה הוא "הסיבה לניצחונות שהושגו, הן בעידן הנוכחי והן בזמנים אחרים" (עמ' 34). מרכיב נוסף הנו "הדבקות בעקרון של 'שלטון חכם הדת' ("ולאית אלפקיה")", שהוא הבסיס האסלאמי-אידיאולוגי שיצר האמאם ח'מיני, המהווה את בסיס השלטון באיראן מאז כינון המהפכה האסלאמית ב-1979 והמתקיים גם ע"י יורשו, ח'אמנא'י.

הצורך במוכנות מתמדת לג'האד

11. הפרק הרביעי בחוברת דן בסוגיית "המוכנות" לג'האד. כבר בתחילתו נקבע עיקרון חשוב בלחימה: היתרון שבקיום מתקפת-פתע על האויב (עמ' 43). לפיכך, על הלוחמים לגלות מוכנות בכל עת ולהיות ערניים באופן מתמיד, לבל יילקח מהם רסן היוזמה וכדי שיוכלו לענות על כל האתגרים הצבאיים שיוצבו בפניהם. מוכנות זו צריכה להתקיים באורח קבוע, הן מהבחינה החומרית והן מהבחינה הנפשית.

12. הספרון מציין מספר היבטים הנוגעים לתחום המוכנות הכוללת. בהקשר לכך מוזכר ההיבט המוראלי-נפשי הבנוי מכמה רבדים. הראשון בהם הוא "תחושת האחריות", קרי: גילוי אכפתיות לגורלם של המוסלמים והמקופחים [כינוי מקובל לשיעים] עלי-אדמות. על פי הכתוב, אדם אדיש אינו אדם מועיל, גם אם הוא בעל מוכנות מלאה בתחומים אחרים. הרובד השני דן בצורך בחינוך עצמי. הכוונה ל"חינוך הנפש" של הפרט המוסלמי לשם התאמתה לתפיסות המוסר וההתנהגות האסלאמית וכדי להתמודד בהצלחה עם האתגרים הניצבים לפניה.

13. במסגרת זאת מדגיש הספרון את החשיבות שבגילוי "אורך רוח ועמידה איתנה" בפני האויב, בצטטו את דברי ח'מאנא'י: "על כל אחד מ[אנשי] כוחות משמרות [המהפכה] להגיע [למצב שבו] אפילו יוותר יחיד לגמרי בשדה הקרב, [שומה עליו] לעמוד איתן בהתמודדו עם כל כוחות העולם..." [עמ' 45].

ההיבט החומרי וההיבט הרוחני במסגרת המוכנות הצבאית המתמדת: איכות קודמת לכמות

14. הספרון עוסק במרכיבי ההיבט החומרי במסגרת המוכנות הצבאית המתמדת. מוכנות זאת כוללת את פיתוח היכולות הצבאיות ע"י רכישת ציוד צבאי מתקדם ומתן הכשרה והשכלה צבאית ללוחמים המוסלמים 13. בהקשר זה מצוטט בספרון פסוק קוראני ידוע המורה ללוחמים המוסלמים להיות מוכנים במלוא העוצמה כדי להטיל מורא על האויב ("סורת אלאנפאל", פסוק 60).

15. אולם לצד ההכשרה הצבאית נדרשות מהלוחם האסלאמי גם מיומנויות נוספות, שאחת מהן הינה הבנת תהליכים מדיניים. הבנת התהליכים הללו הינה חלק מהתודעה הדרושה לשם חיזוק הכוחות המזוינים (בדגש על "משמרות המהפכה") ועל מנת לסייע להם למלא את משימותיהם (עמ' 52-51). זאת ועוד, הידע הפוליטי, כנאמר בספרון, מהווה חלק מההשכלה הדתית, האמורה להיות נחלת הכלל. בהקשר זה מציין ח'מאנא'י כי "על כל אחד מאנשי משמרות [המהפכה] להיות דתי" (עמ' 52).

16. הספרון מצטט את דבריו של ח'מאנא'י לפיהם עדיף ש"משמרות המהפכה" ימנו רק כמה חטיבות, שתהיינה מצוידות בציוד צבאי מודרני וחדורות אידיאולוגיה ותודעה פוליטית, בהדגישו כי הדבר עדיף על הקמת "50–60 חטיבות" שלא תהיינה איכותיות (עמ' 50-49). הניסיון האיראני של "משמרות המהפכה", מראשיתה של המהפכה האסלאמית באיראן, משמש איפא כמודל לחיקוי בספרון היוצא לאור בלבנון והמופץ בקרב לוחמי ה"חזבאללה" בלבנון.

שמירה על כללי המוסר האסלאמי

17. הפרק החמישי והאחרון בספרון דן ב"דרך הפעולה" הנחוצה להצלחת הג'האד. דרך הפעולה חייבת להיות מרוסנת, מאופקת ומוסרית. על מנת שפעולה צבאית – "בפרט שהיא מהפכנית" – תהיה אפקטיבית, עליה להתבסס על אינטראקציה בין הלוחמים לבין הציבור המוסלמי. לפיכך, יש צורך בגילוי רגישות רבה כלפי הציבור כדי למנוע היווצרות תדמית מעוותת של הצבא, דבר שירחיק את הציבור מהרצון ליטול חלק בג'האד (עמ' 58-57).
חשיבות ה"הקרבה העצמית" במסגרת "הג'האד"

18. מרכיב מרכזי של ה"ג'האד" הינה ה"הקרבה העצמית" ("אלתצ'חיה") בהיותו הבסיס לפעילות צבאית. "ההקרבה העצמית" במהלך פעילות צבאית יוצרת מוטיבציה ושאיפה למות מות קדושים למען אללה ("חב אלשהאדה").

סיכום: משמעות הג'האד וחשיבותו בהקשר האסלאמי האוניברסאלי

19. הספרון מסתיים בפנייה נרגשת ודרמטית, בגוף ראשון, ל"מאמין, לוחם מלחמת הקודש בכופרים", להתגאות בכך, שהוא הנו "גורם העוצמה באשר להשכנת האמת על כנה והכרתת השקר" (עמ' 62). זהו ביטוי המתאר, למעשה, את המטרה העיקרית של בשורת האסלאם האוניברסאלית, אליבא דח'אמנא'י. לכן, נמסר לאותו "מאמין-לוחם", כי הוא מהווה חלק מהאסלאם המהפכני הדוגל ב"ביטול הקיפוח", ומעודד את העמים השונים [מוסלמים ושאינם מוסלמים] להסיר מעליהם את ה"שתלטנות [קרי- שלטון זר]".

בהתבסס על כך, נאמר ל"מאמין-הלוחם": "כל העיניים צופות אליך וממתינות לפעולותיך, שהנחילו לאומה [המוסלמית] כבוד ובעקבותיו גם ניצחונות, בזה אחר זה". "בה בעת", נאמר בסיכום, "היית העבד הנאמן, שאינו יורה קליע, אלא כדי לרצות את אללה. שכן, עזבת את העולם הזה וביקשת למות מות-קדושים למען אללה. או-אז נפתחו בפניך שערי הג'האד, אשר נפתחו ע"י אללה רק עבור מאמיניו הנבחרים, כפי שמציין אמיר המאמינים [קרי, הח'ליף עלי]. לכן, עליך להתוודע אל הנועם בו אתה שרוי ועליך לחוש ולהודות לאללה, ישתבח ויתעלה, ולבקש ממנו לסלול בפניך דרך ישרה ובטוחה ולהתמיד בדרכך".


[1] ספר דברים, פרשת האזינו, פרק ל"ב פסוק א'.
[2] . ראה נספח בסוף המאמר.