ברית המלכים

15.5.11

ברית המלכים

או

האם ה- GCC(Gulf Cooperation Council)

יהפוך ל- MCC (Monarchies Cooperation Council )

מימין לשמאל: סולטאן קאבוס (עומאן), שיח' חמד בן עיסא (מלך בחריין), עבדאללה בן עבד אל-עזיז (מלך סעודיה), שיח' ח'ליפה בן זייד אל-נאהיין (נשיא

איחוד האמירויות), שיח' חמד אל-ת'אני (אמיר קטאר) ושיח' צבאח אל-אחמד (אמיר כווית)

שבוע שעבר ה- 10.5 במהלך התכנסות ראשי המדינות של המועצה לשיתוף פעולה מפרצי (GCC) הפיל מזכ"ל המשפ"ם, ד"ר זיאני פצצה והודיע כי מנהיגי מדינות המפרץ מברכות על בקשתן של ירדן ומרוקו להצטרף למועצה ומכאן והלאה ימצאו שרי החוץ של המדינות את המכניזם וישלימו את ההליך הפרוצדוראלי שבסופו יחברו שני המלוכות לברית הקיימת.

"Leaders of the GCC welcomed the request of the Hashemite Kingdom of Jordan to join the council and instructed the foreign minister to enter into negotiations to complete the procedures,” GCC Secretary-General Abdullatif Al Zayani said in Riyadh. He said the same procedure would be followed with Morocco".

במהלך המאמר אנסה לשרטט את הרקע והאינטרסים של הצדדים אשר הובילו לנקיטת מהלך זה, במטרה להבין בצורה טובה יותר מה מוביל שש מונרכיות עשירות, יצואניות נפט וגז שיושבות לחופי המפרץ לצרף לברית ביניהן שתי מדינות שחוץ מהיותן מונרכיות ערביות אין דבר וחצי דבר (כביכול) שמחבר באופן טבעי את המדינות הללו אליהן.

רקע

המועצה לשיתוף פעולה מפרצי (GCC) הוקמה בהסכם ב -25 במאי 1981 בריאד, והיא כוללת את: בחריין, כווית, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות.

ברמה ההצהרתית הברית הוקמה על רקע היחסים המיוחדים בין המדינות ובשל המערכות הפוליטיות הדומות שלהן המבוססות על האמונה האסלאמית, שותפות גורל ומטרות משותפות. בלה בלה בלה. שתי הסיבות האמיתיות שהובילו לכינון הברית המפרצית היו המהפכה האסלאמית באיראן ורוחות הפונדמנטליזם השיעי שנשבו מכיוון זה וכמו כן מלחמת איראן-עיראק (שתי ענקיות שהולכות מכות) שהחלה בשנת 1988 והתישה את המפרץ עד 1988. הפחד האמיתי מהאידיאולוגיה השיעית והאתגרים הביטחוניים הם אלו, שמלכתחילה, יצרו את התשתית הנוחה עבור הקמת הברית ופריסת רשת ביטחונית-הגנתית לאורך השאט אל-ערב.

עכשיו נשאלת השאלה, מלבד העובדה שבעולם הערבי נותרו רק עוד שתי מונרכיות: ירדן ומרוקו מה עוד קושר בין שתי המדינות הללו למפרציות, במעין ברית הגנה שבצידה הטבות כלכליות מפליגות והבטחה שאף אחת מהמדינות לא מתערבת בענייני הפנים אחת של השנייה?! בשביל לענות על השאלה הזו יש צורך להבין קודם כל מהם האינטרסים הלאומיים של המפרציות ולאחר מכן מהו האינטרס של ירדן ומרוקו לקשור את עצמן לתמנון מרובה הזרועות הזה.

האינטרסים הלאומיים של המפרציות

1. השמירה על המודל המונרכי שמועבר בירושה. או כפי שאמר לואי ה-14:

- "L'État, C'est Moi" (המדינה - זה אני(

2. השמירה על מקורות הנפט.

3. שמירה על הבריתות השבטיות בתוך המונרכיות.

אני אעסוק רק באינטרס הראשון למרות שגם שני האינטרסים השניים בסופו של דבר מאפשרים את השמירה על האינטרס הראשון.

לאור ה"אביב הערבי" הולך ומאבד מהלגיטימציה שלו המודל המונרכי בקרב מדינות ערב. כל ברית, כל הסכם כל מהלך אסטרטגי, מטרתו בראש ובראשונה ליצור מצב אופטימאלי עבור יציבות השלטון של בתי המלוכה (ואלו שנהנים ממטעמי משטרים אלו). לכן כשצריך חוברים לארצות הברית (מוציאים פתוות שמאפשרות הצבת צבא אמריקאי בסעודיה, הצבת הבסיס המרכזי של צבא ארה"ב בקטאר, הצי החמישי של ארה"ב בבחריין, המפקדה של הנייבי וחיל האוויר האמריקאי באבו-דאבי, עוד בסיס יושב בכווית וכו'), כשצריך כורתים ברית עם איראן ובאותה מטבע גם עם ישראל וכן הלאה (אין צורך להרחיב).

ה"אביב הערבי" תפס את המפרצית לא מוכנות. ביום בהיר אחד, ה- 18 בדצמבר החלו להישמע בתוניסיה מחאות של סטודנטים ושל צעירים מתוסכלים שהפגינו נגד עליית המחירים, האבטלה הגואה במדינה והמשבר הכלכלי הקשה שפגע בכלכלת המדינה. צעיר בן 26 בשם מחמד בועזיזי שורף את עצמו לפני הפרלמנט וכך פורצת לה המהפכה הראשונה מיני רבות שעוד יבואו. ב- 13 בינואר בורח לו שליט תוניס, בן-עלי מהמדינה והמשטר נופל. העם מצידו, דורש דמוקרטיה, זכויות אדם והרחבת החירויות האישיות. לא עובר לו שבוע מנפילת המשטר בתוניס וב- 25 בינואר מתחילה לה המהפכה במצרים שמסתיימת ב-11 בפברואר עם נפילת משטרו של מובארכ וכינון מועצה צבאית עליונה וממשלת מעבר. לעומת בן עלי שברח, משפחתו של מובארכ מוחזקת בכלא א-טרה ומובארכ עצמו מוחזק בבית חולים בשארם א-שיח'. מדינה שלימה דורשת נקמה וכל אלו שהיו תלויים זה בזה יתכן וימצאו עצמם תלויים זה לצד זה. במקביל גם בתימן ובלוב פורצות הפגנות עממיות שדורשות את התפטרות הממשלה והדחת הנשיאים. המנהיגים בשתי המדינות לא נכנעים ומתחיל טבח ומלחמת אזרחים. הצבא יורה על המפגינים בלי הכרה והמהפכות טרם מראות סימני דעיכה. במקרה של לוב הקהילה הבינ"ל מתערבת, מוכרז אזור אסור לטיסה במטרה להגן על אזרחי לוב. מהצורך להגן על אזרחים הפך המרדף של בעלות הברית למרדף אישי להפלתו של קדאפי ולאט לאט מחוסלים להם הבנים (במדינה שבטית כמו במדינה שבטית אם לא מורידים את כל ראשי ההידרה משהו עוד ינקום).

לא עובר לו חודש ובמרץ 2011 מתחילות להן המהומות בסוריה, וגם שם הדרישה ברפורמות רחבות והפלת המשטר לא עוברת בשקט, השלטון יורה וטובח במפגינים, סנקציות מוטלות על 15 בכירי צבא וממשל.

בעקבות האירועים במצרים ומשום שהאביב הערבי לא פוסח על ירדן נפגש המלך עבדאללה עם נשיא בית הנבחרים במדינה בניסיון להרגיע את התסכול והזעם שעלולים להתפרץ גם במדינתו. עבדאללה השני פרסם בעקבות הפגישה הודעה יוצאת דופן שאומרת כי על ירדן להתמודד עם התסכול העממי באמצעות תוכנית של רפורמות פוליטיות וכלכליות. "המלך עבדאללה נחרץ בדעתו כי יש לנוע קדימה באמצעות תוכניות כלכליות ופוליטיות ברורות ושקופות כדי לאפשר לממלכה להתגבר על האתגרים הכלכליים העומדים בפניה, שיבטיחו כי לירדן ולירדנים יהיה עתיד טוב שמגיע להם", נאמר בהודעה מטעמו שפרסם בית המלוכה. עוד נכתב בהודעה כי המלך ביקש מכל פקידי הממשלה ומחברי הפרלמנט להיות קשובים למצוקותיהם של האזרחים בכל המחוזות של הממלכה.

ועם זה לא מספיק אז נשיא תורכיה מתערב ואומר כי יש להיענות לדרישות העם ומודיע כי: לכל העמים מגיע דמוקרטיה ויש לאפשר רפורמות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. בצורה עקיפה אם ארדואן קורא לדמוקרטיה במזרח התיכון משמעו שהוא מודיע כי הגיע סוף עידן הדיקטטורות. גם איראן מצטרפת לחגיגה (כמובן שהחוקים לא חלים עליה) וקוראת להתעוררות העמים הערבים. אין כמו מוקוומה טובה להלהטת היצרים. ויווה לרנסאנס.

ובכל ההתלהטות הזו, נותרו להם כמה מלכים זקנים, שעתידם בעברם ואינם מוכנים עדיין לותר על מנעמי השלטון שלהם ושל בניהם, שדמוקרטיה בעיניהם משמעותה אחת: "אסטה לה - ויסטה בייבי".

במקביל ל"אביב הערבי" שמאיים לשטוף אותן במימיו החמים ובנוסף לתמיכה הנלהבת של ראש ממשלת תורכיה בדמוקרטיה הערבית הופיע לו "השטן הגדול" בדמות איראן שנתנה עוד פוש קטן להפגנות השיעים שהחלו בפברואר בבחריין, ועוד ועוד תאי טרור איראנים מתגלים להם כמו פטריות אחרי הגשם בסעודיה, כווית, קטאר ואיחוד האמירויות. גם לזה המפרציות לא היו מוכנות. האיראנים דחפו והמפרציות נעמדו על שתי רגלים אחוריות. הוזזו כוחות צבא לתוך בחריין וארצות הברית הציבה עוד ספינת מלחמה לחופיה של מאנאמה. ההמשך ידוע, איראן נתנה אולטימטום, המפרציות סירבו, השגרירים הוחזרו ואיראן מאיימת לשלוח ספינת מלחמה לבחריין לסייע למפגינים המדוכאים בכדי להיפטר מעול המשטר (הסוני).

אם קודם האיום על יציבות המשטרים המונרכים היה פנימי כעת ניצב בפני המשטרים איום חיצוני שגם כן מאיים לחסל את משטרן.

כשתנועת המלקחיים מתחילה לסגור עליהן גם ממזרח וגם ממערב, המלכים עושים חשבון פשוט של 1+1 והתוצאה היא כמובן 8. 8 מלכים זה יותר טוב מ-6 (היגיון פשוט). אבל עכשיו נוסיף גם קמצוץ של רצינות. אם נשכח לשנייה את המדיניות האמריקאית של One Size Fit All המלכים מבינים שבכל 8 המדינות בשונה מהרפובליקות, העמים אוהבים את המלכים שלהם (במונרכיות אין דרישה להפלת המלך, אפילו לא בבחריין השיעית) ורק מעוניינים ברפורמות כלכליות, חברתיות וביתר מעורבות של רבדים נוספים בחברה בחיים הפוליטיים. החשש האמיתי בקרב המפרציות הוא שאם ירדן ומרוקו (שחלשות יותר) לא יחלו בהליך רפורמות כלכליות וחברתיות מואץ טרם נפילת המשטרים בסוריה (יתכן גם בלבנון) ובלוב הדבר יוביל לנפילתן של שתי המונרכיות הללו, שאינן עשירות מספיק בכדי לקיים רפורמות מקיפות בהקדם לבדן. הכנסתן לברית מתומנת עם המפרציות בצידה הטבות כלכליות. אם תורכיה הסכימה (לפני ההתערבות האיראנית בסוריה) לסייע לסוריה בהאצת הרפורמות יחד עם רוסיה ע"י מתן סיוע כלכלי נרחב, כעת המפרציות מוכנות להיות הגב הכלכלי של ירדן ומרוקו וכך להחליש את עוצמת הזרם הקורא להחלפת המשטרים הישנים.

במידה והמהלך יצליח, תקוותן של המפרצית שהצונאמי הערבי ייעצר בגבולן המזרחי ויסתפק רק ברפובליקות הערביות. חשוב אף יותר לזכור כי בראש ובראשונה זוהי ברית הגנה. ברית הגנה שאמורה להיות חייץ נגד ההשפעה האיראנית וניסיונותיה ביצוא האידיאולוגיה המהפכנית.

אני לא נוטה לדבר על העתיד משום אני לא מאמינה שיש לי כלים בהווה לדעת את העתיד להיות אבל אני אחרוג הפעם ואומר כמה דברים. אני מאמינה שהמהלך הזה הוא מעט מידי ומאוחר מידי. יתכן ובטווח הקצר המלוכות עוד יצלחו לשמור על יציבות משטרן על ידי חבילת רפורמות, משחק עדין בחוטים של אותם ראשי שבטים אשר מסייעים בייצוב המשטרים הללו ואינטרסים אזוריים. אני לא יודעת מה המחיר שיידרש (אני מקווה שגם בנושא זה האזור לא יחקה את אירופה). שינוי לא עוצר בגבולה של מדינה כזו או אחרת. המגמה ברורה אין יותר עתיד למשטרים הדקדנטיים המלוכניים במודל הנוכחי במזרח התיכון.