יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

חדשות חדשות חדשות

30.9.09

העיתון הפלסטיני "אל-מנאר"
1. הוחלט על המשך השיחות הלא ישירות בין סוריה וישראל. מקור תורכי בכיר מסר כי בימים אלו נערכים סידורים אחרונים לקראת סבב השיחות הבא אשר יערך בסוף חודש דצמבר בתורכיה.

2. ג'ורג' מיטשל סיים להכין את תוכנית נרמול היחסים בין ישראל למדינות המפרץ לקראת ביקורה הקרוב של שרת החוץ האמריקאית, קלינטון באזור במחצית חודש אוקטובר 2009. מקור מפרצי בכיר מסר כי קיים כבר כיום תיאום ביטחוני מלא בין ישראל ומדינות המפרץ אשר מתקיים זה תקופה ארוכה. בכל אותה עת מתקיימים שיחות אסטרטגיות ופגישות בין בכירים בטחוניים בין בכדי לדון בבעיות האזור המשותפות גם לישראל וגם למדינות המפרץ.


העיתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערב"
3. 21 חברי הפרלמנט הירדני הגישו אמש בגשה לביטול הסכם השלם בין ישראל וירדן וכמו כן ביקשו לסגור את השגרירות הישראלית בעמאן ולשלוח את השגריר חזרה לישראל.
4. שר החוץ העיראקי, זיבארי אמר אמש כי סבב השיחות האחרון שהתקיים בניו-יורק בין סוריה ועיראק רק הדגיש את חוסר הרצון והמחוייבות בנוגע למשבר בין שתי המדינות.
5. בכיר סעודי הכחיש כי במחצית בשבוע האחרון של חודש ספטמבר נערכו סבב שיחות בלונדון בין ראש שירותי הביון של בריטניה, ראש המוסד הישראלי ובכירים של שירות הביטחון והמודיעין הסעודי בכדי לערוך תיאומים לקראת מתקפה עתידית על מתקני הגרעין באיראן.

יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

מדיניות החוץ האמריקאית, כפי שמשתקפת מנאומו של אובאמה בעצרת הכללית של האו"ם והשפעתה על מדינת ישראל

29.9.09

"סוף עונת העמימות"



בפרק השלישי והאחרון, אנסה להעריך כיצד תשפיע מדיניות החוץ של ארה"ב כפי שהיא משתקפת מנאומו של אובאמה ב-23.9.09 בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק על מדינת ישראל. אני יוצאת מנקודת הנחה שפיו וליבו שווים, וכי כוונותיו אמיתיות. יחד עם זה ברור לי שמדיניות צריכה להיות גמישה ונתונה לשינויים בהתאם למציאות המשתנה.

המסמך יחולק לשלושה סעיפים:


א. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי.
ב. האיום האיראני.
ג.
אי הפצה של נשק להשמדה המונית – צמצום ובקרה של הנשק הגרעיני.

הסכסוך ישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי




1."I appointed a Special Envoy for Middle East Peace, and America has worked steadily and aggressively to advance the cause of two states -- Israel and Palestine -- in which peace and security take root, and the rights of both Israelis and Palestinians are respected"


2."Yesterday, I had a constructive meeting with Prime Minister Netanyahu and President Abbas. We have made some progress. (A)Palestinians have strengthened their efforts on security (B) Israelis have facilitated greater freedom of movement for the Palestinians. As a result of these efforts on both sides, (C) the economy in the West Bank has begun to grow. But more progress is needed. We continue to call on Palestinians to end incitement against Israel, and we continue to emphasize that America does not accept the legitimacy of continued Israeli settlements".

3."The time has come to re-launch negotiations without preconditions that address the permanent status issues: security for Israelis and Palestinians, borders, refugees, and Jerusalem. And the goal is clear: Two states living side by side in peace and security -- a (A)Jewish state of Israel, with (B)true security for all Israelis; and a (C) viable,(D) independent Palestinian state with (E)contiguous territory that(F) ends the occupation that began in 1967, and realizes the potential of the Palestinian people".

4."As we pursue this goal, we will also pursue peace between Israel and Lebanon, Israel and Syria, and a broader peace between Israel and its many neighbors. In pursuit of that goal, we will develop regional initiatives with multilateral participation, alongside bilateral negotiations".



1. דיפלומטיה אגרסיבית - לקידום הרעיון של שתי מדינות לשני עמים אשר יחיו זה לצד זה בשלום וביטחון. שתי הנקודות הקריטיות ברעיון זה הן: א. הנשיא מעוניין בדיפלומטיה אגרסיבית. משום שאינו מעוניין כעת בקונפליקטים אזוריים (הספיקה המלחמה האחרונה בעזה), ובנוסף ב. מעוניין בקואליציות רחבות שעצם הקונפליקט מקשה על יישומן במזרח התיכון ולכן אם לא ניתן לצאת לעימות אלים ה- second best, היא דיפלומטיה אגרסיבית. ולכן לא יעשו הנחות לא לממשלת ישראל ולא לרשות הפלסטינית. הבעיה היא כאשר ישנה מסגרת זמן לחוצה בדרך כלל לא נעשית עבודה יסודית והמחירים יורדים (שלום עם היטלר תמורת חבל הסודטים בצ'כיה, אוסטריה ופולין). ההתנחלויות יפונו, ירושלים תימכר וזכות השיבה תיזרק לפח ההיסטוריה.
2. הזכויות של שתי המדינות יכובדו. הדגש כמובן הוא על המילה יכובדו. כלומר לאו דווקא יוכרו או ייושמו. המושג הזה הוא מאוד מתחמק, מהבעת עמדה ברורה. לנשיא ברור שיהיו זכויות שלא יוכרו כמו זכות השיבה של הפלסטינים. ישראל הודיע בצורה חד משמעית כי אינה מכירה בזכות השיבה ואילו ביוזמה הסעודית נאמר שצריך למצוא פתרון מוסכם על שני הצדדים בסוגיה זו ולכן הגדרה כזו כמו "הזכות תכובד" היא מעומעמת ולא חד משמעית. כנ"ל לגבי הזכויות של הפלסטינים בירושלים. גם במפת הדרכים צויין כי לשני העמים ישנם זכויות בירושלים, אך לא צויין אילו זכויות יוכרו ואילו לא ולכן גם כאן, מילה כמו הזכויות יכובדו מתאימה.
3. הנשיא נותן דוגמא: הפלסטינים חיזקו את הביטחון בגדה ← ישראל הסירה מחסומים ואפשרה מעבר ותנועה חופשית יותר ← התחלה של צמיחה כלכלית בגדה המערבית. הנשיא מציין כי ישנו צורך בהתקדמות נוספת. הוא קורא לפלסטינים להפסיק את ההסתה כלפי ישראל.
4.ארה"ב לא מקבלת את לגיטימיות המשך הבנייה בהתנחלויות. הנשיא לא מדבר על פירוק התנחלויות או על הלגיטימיות של ההתנחלויות באופן כללי, אלא הוא מציין ארה"ב לא מכירה בהמשך הבנייה. כלומר דורשת הקפאה מוחלטת של הבנייה.
5. חידוש המשא ומתן ללא תנאים מוקדמיםלפתרון סופי בכל שלושת סוגיות הליבה: ירושלים, גבולות ופליטים. הנשיא לא מוכן להצבת תנאים מוקדמים להמשך משא ומתן, העובדה כי כמעט שנה לא מתנהל משא ומתן ישיר לא מקובלת מבחינתו. ידוע לנו כי הפלסטינים ניסו להציב תנאים לחידוש המשא ומתן עם ישראל: הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי להמשך השיחות. להערכתי עמדה זו תתיישר בעתיד גם חידוש המו"מ העקיף מול סוריה.
6.הכרה במדינה יהודית – ישראל החיה בביטחון לצד מדינה פלסטינית-ברת קיימא, בעלת רצף טריטוריאלי ועצמאית בגבולות 67' גם כאן אנו עדים לסוגיה קריטית מבחינת ישראל. הכרה במדינת ישראל כמדינה של הלאום היהודי. מבחינת מדינת ישראל זאת הצלחה מסחררת. הדרישה להכיר בנו כמדינה יהודית ולכן השיבה אליה מותרת רק ליהודים. השאלה המתבקשת אם כן היא, מה ההבדל בין רפובליקה אסלאמית למדינה יהודית ?!
7. שאיפה לשלום בין ישראל ולבנון וישראל וסוריה. הנשיא מפריד את הערוצים אך שואף להשיג הסכמי שלום בין ישראל לשאר שכנותיה הערביות. בכדי להשיג שאיפה זו אומר אובאמה כי הוא יפעל בהתאם ליוזמות אזוריות. ככל הידוע לי שתי היוזמות האזוריות היחידות הקיימות היום, שהן פחות או יותר אותה יוזמה, היוזמה הסעודית והיוזמה הערבית, אשר מתבססת על היוזמה הסעודית. שהבסיס לשלום זה הוא שטחים תמורת שלום : חזרה לגבולות 67', פיתרון צודק ומוסכם בנושא הפליטים ופתרון בו הזכויות של שני ופתרון לשאלת הריבונות בירושלים בתמורה להכרה מלאה בישראל ונרמול בין כל חברות הליגה הערבית למדינת ישראל. לעומת זאת לא נאמרת אף לא בנוגע לנרמול היחסים בין ישראל ומספר מדינות ערביות/ או לחילופין על אילו צעדים בוני אמון מצד מדינות ערב.


המסקנה - העמדות המדיניות של נשיא ארה"ב הן פרו-ישראליות במאת האחוזים. זהו נשיא ראשון בארה"ב שמכיר בישראל כמדינה יהודית ומכריז על כך באו"ם. כמו כן קורא לכיבוד הזכויות של שני העמים. כלומר שלא את כל הזכויות ניתן יהיה ליישם אלא לכבדם. הנשיא מבקש לשבור דפוסים ישנים וליישם דפוסים חדשים. בנושא ההתנחלויות ישנה מחלוקת בין שני המנהיגים, נתניהו ואובאמה. בעוד הראשון מעוניין לדחות את הקץ עד כמה שניתן ואם להקפיא, רק לתקופה מוגדרת השני מאוד החלטי ונחוש והודיע חד וחלק כי המשך הבנייה בהתנחלויות לא מקובלת על ארה"ב, יחד עם זאת לא נאמרה אף לא מילה על פינוי מאחזים לא חוקיים או על פינוי בכלל. מבחינת המילים, אובאמה מראה סובלנות ותמיכה בממשל נתניהו, אך בפועל אל לנו לשכוח מי פה צריך את מי, ולכן למרות הגמישות, להערכתי אנו נראה הקפאה כמעט מוחלטת של הבנייה ואף פירוק ההתנחלויות הלא חוקיות.


האיום האיראני
אובאמה מתייחס לאיראן וצפון קוריאה כאשר הוא מדבר על האמנה לאי הפצה של נשק להשמדה המונית והדרישה מאיראן להפסיק את שאיפתה להגיע ליכולות גרעיניות. הנשיא מתייחס לשני המדינות כמקשה אחת. למרות שלמדינה אחת כבר יש יכולות גרעיניות ושנייה בדרך לשם.



1."Those nations that refuse to live up to their obligations must face consequences "[…]"In their actions to date, the governments of North Korea and Iran threaten to take us down this dangerous slope. We respect their rights as members of the community of nations. I've said before and I will repeat, I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity and more secure peace for both nations if they live up to their obligations".


אובמה מודיע כי הוא מחויב לדיפלומטיה כלומר ארה"ב מעוניינת בדיאלוג ישיר וחיובי עם איראן ובמידה ודיאלוג זה יכשל גם אז מעדיף אובאמה את הדיפלומטיה השלילית, כלומר הפעלת שרשרת סנקציות כלכליות מסחריות ומדיניות. לאומבאמה ברור לגמרי שבגיזרה הזאת הוא חייב ליצור בריתות וקואליציות רחבות ולזכות להסכמה משאר המעצמות משום שאם מדיניות זאת תינקט רק מצד מספר מצומצם של מדינות, היא לא תהיה אפקטיבית. הוא טוען שישנן מחויבויות וסטנדרטים בינ"ל ומי שיעדיף את מירוץ ההתחמשות הגרעינית ולא את היציבות האזורית של מזרח אסיה והמזרח התיכון ישלם על כך מחיר.



2."But if the governments of Iran and North Korea choose to ignore international standards; if they put the pursuit of nuclear weapons ahead of regional stability and the security and opportunity of their own people; if they are oblivious to the dangers of escalating nuclear arms races in both East Asia and the Middle East -- then they must be held accountable. The world must stand together to demonstrate that international law is not an empty promise, and that treaties will be enforced. We must insist that the future does not belong to fear".



המסקנה – כאן צריכה להדלק לנו נורת הזהרה גדולה. ראשית, העובדה שאובאמה שם את שתי המדינות הללו באותו סל ביצים היא בעייתית מאוד. אמנם עפ"י הערכתו של נשיא ארה"ב תוכניות הגרעין של שתי המדינות מהוות איום ליציבות האזורית של מזרח אסיה והמזרח התיכון. אבל "לקשור את ידיהן של שתי מדינות אלה לשרוך אדום אחד" הוא טעות חמורה, שיהיה לך מחיר כבד.

שתי הבעיות לחלוטין לא דומות. והפתרון לשתי הבעיות לא יהיה זהה. אין בכוונתי לדון בנושא של צ.קוריאה אך בנוגע לאיראן, הבעיות הגדולות ביותר הן דווקא, מימון הטרור, הדרכתו והרצון והשאיפה ל"איסלאמיזציה" של המזרח התיכון: הוצאת הכוחות המערביים מהאזור והפיכת המשטרים למשטרים אסלאמית קיצוניים, אם סונים ואם שיעים. ועל זה לא נאמרה מילה.

הנשיא טוען שכל הבעיה היא, מה יקרה אם הנשק הזה יגיע לידים הלא נכונות?! ומה אם הוא לא יגיע, אז זה בסדר?! כל ההקשרים כאן מוטעים.

אובאמה טוען שאינו נאיבי, משום שלמרות כל המאמצים, להערכתי הוא מודע שלא תהיה לו קואליציה מספיק רחבה במיוחד לא בשאלת איראן. להוסיף לכך שהפתיל הישראלי קצר, ולכן אופציה של מלחמה ברורה לו.
הווה אומר שעל ישראל כעת לבנות קואליציה, גם אם חשאית עם מדינות ערב, שהן בנות בריתה הטבעיות למאבק זה ולאו דווקא לבנות על בעלות הברית הישנות באירופה. האור הירוק לא יינתן ללא ניסיון מסיבי מצד ארה"ב להשיג קואליציה רחבה ככל הניתן ורק לאחר שיימוצו לדעת האמריקאים כל האופציות הדיפלומטיות, מה שמגמיש את לוחות הזמנים. במקרה זה, בשל הפער הכה גדול בין המציאות לחזון של אובאמה, המגמה תשרת את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל ויתכן אף שההתנגשות תגיע הרבה לפני מיצוי כל הערוצים הדיפלומטים.

אי הפצה של נשק להשמדה המונית – צמצום ובקרה של הנשק הגרעיני
אובאמה שואף לעולם ללא נשק גרעיני. בעתיד הקרוב הוא מעוניין בצמצום מאגרי הנשק להשמדה המונית והפסקת הפצתו, מהלך אותו הוא מעוניין לקיים בשיתוף פעולה מלא עם רוסיה:


1."Stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them"[…]"The United States and Russia announced that we would pursue substantial reductions in our strategic warheads and launchers".


החשש של אובאמה, ממרוץ התחמשות גרעינית באסיה ובמזרח התיכון והסיכוי שאותה טכנולוגיה תדלוף לארגוני טרור מניעה אותו לאקטיביזם נחוש בעניין פירוק המדינות הגרעיניות מנשק להשמדה המונית וזניחת הצורך בנשק זה:


2."If we fail to act, we will invite nuclear arms races in every region"[….]" nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament; and those without them have the responsibility to forsake them".


הנשיא אף מציב לוח זמנים ברור ומוגדר לפעולה בנושא: בינואר 2010 יחל משא ומתן עם המדינות הגרעיניות בנוגע להפסקת ייצור החומר הבקיע עבור ראשי נפץ:



3."Will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons"



ובחודש אפריל 2010 ארה"ב תארח פסגה אשר מטרתה, אשרור מחדש של אחריות כל מדינה לאבטח את המתקנים הגרעיניים אשר במדינתה ולסייע למדינות אשר צריכות את הסיוע בכדי שהנשק לא יפול לידי טרוריסטים, כל זה במטרה לחזק את האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני (NPT). המדינות אשר לא יסכימו לשאת באחריות יאלצו לשאת בהשלכות:




4."Those nations that refuse to live up to their obligations must face consequences".


מסקנה – "סוף עונה העמימות הגרעינית של מדינת ישראל". אם עד כה, המדיניות הראשונה פעלה לגמרי לטובת מדינת ישראל והשנייה, גם אם לא במכוון, תהיה לטובת מדינת ישראל במקרה הנ"ל, מדיניות זאת תפעל לרעתה של מדינת ישראל. זאת מפני שעד היום ישראל הייתה מעוניינת לשמור על מדיניות גרעין עמומה. לעולם לא הודינו באופן רשמי כי למדינת ישראל יש מתקן לנשק גרעיני וכי יש לה ארסנל של נשק גרעיני, ולכן לעולם לא חתמנו על האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני ולא התאפשר לסוכנות לאנרגיה אטומית לערוך ביקורת ופיקוח על המתקנים של מדינת ישראל. לצערי ולשמחתי, במידה ואובאמה מחוייב לחזונו, ישראל תחויב ל"צאת מהארון" ולחתום על ה-NPT ולאפשר פיקוח על המתקנים שלה בנוסף אני סבורה שאנו נאלץ לחתום בעתיד על הקפאת ייצור נשק נוסף. אם עד כה המציאות והחזון פעלו לטובת מדינת ישראל, נגמרו לנו הקלפים וכעת גם אנחנו נצטרך לשלם את המחיר, למחויבות אמריקאית נגד איראן.

יום שני, 28 בספטמבר 2009

ניתוח נאומו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, בעצרת הכללית של האו"ם בניור יורק מתאריך ה- 23.9.09


28.9.09


החזון המדיני של נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה כפי שעולה מנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק



בעוד נשיא ארה"ב מחלק את חזונו ל-4 חלקים: צמצום הנשק להשמדה המונית בעולם, השאיפה לשלום, שמירה על כדור הארץ ואיכות הסביבה ושיקום הכלכלה העולמית (בסדר הזה).



ברצוני לחלק את נאומו של הנשיא לשלושה נדבכים עיקריים (אך ורק בתחום המדיני-אסטרטגי):


1. חוסר הרצון לשאת באחריות על העולם לבד-"הביחדנס". אטלאס/אובאמה מודיע שמדינתו אינה יכולה יותר לשאת את כובד משקלו של העולם על כתפיה הרחבות לבד. האחריות כבדה מנשוא ואין לה תוצאות חיוביות, כל עוד הנטל נופל על ארה"ב לבדה, ולכן מודיע אובאמה על הורדת כדור הארץ מכתפיו – צעד חד צדדי.

2. פרנקלין רוזוולט – ברק אובאמה. המורה והתלמיד, הדמיון הכמעט זהה בין מדיניות החוץ והפנים של נשיא ארה"ב (1933-1945) רוזבלט לבין נשיא ארה"ב (20 בינואר 2009) אובאמה, כפי שעולה מנאומו של האחרון בעצרת הכללית של האו"ם.
3. חזונו של אובאמה – הפער בין חזון למציאות. אינדיבידואליזם VS
קולקטיביזם. נשיא אמריקאי המעוניין בקואליציות רחבות מול עולם שמגמתו פועלת בכיוון הפוך, אינדיבידואליזם. שלום VS מלחמה. השאיפה של הנשיא למעורבות יתר, ולקידום השלום והביטחון במזרח תיכון המתקדם בצעדי ענק לעבר קונפליקט אלים. מרוץ התחמשות VS פירוק נשק להשמדה המונית. חצי כדור ארץ (אסיה,מזרח תיכון, אפריקה ודרום אמריקה) שהולך ומתחמש מול שאיפה של ארה"ב ואירופה לרסן ולפרק את הנשק להשמדה המונית. האם ניתן לצמצם את הפערים?!


חוסר הרצון לשאת באחריות על העולם לבד-"הביחדנס".


"במיתולוגיה היוונית מסופר על בני ענקים
שנקראו טִיטָאניִם, אשר שלטו בארץ לפני
אלפי שנים. אטלס היה אחד מהם. יום אחד
נוצחו הטיטאנים על ידי זאוס וחבר האלים
שלו, ואז נידון אטלס לעמוד מאחורי האופק
המערבי של כדור הארץ, ונגזר עליו לשאת
על כתפיו את הרקיע, על תכולתו
".

לאורך כל נאומו חוזר אובאמה ומדגיש את חוסר היכולת והרצון של ארה"ב ושל העומד בראשה לשאת בעול העולם לבדה. מאז שהחלה "המאה האמריקאית" עם הטלת שתי פצצות הגרעין (בסוף מלחמת העולם השנייה) על הירושימה ונגאסקי, נקטה ארצות הברית במדיניות חוץ מאופקת, בכל הנוגע למלחמה הקרה מול ברית המועצות ואילו בשאר העולם ובאופן מובהק אף יותר, לאחר נפילת ברית המועצות בשנת 1989 נקטה ארה"ב במדיניות חוץ אקטיבית, פולשנית ופרוגרסיבית. לאחר שהוכרה למעשה כמעצמת העל היחידה בעולם חלתה ארה"ב כמעצמות קודמות בהיסטוריה ב"שיכרון הכוח" הרצון ל"תקן עולם" לייצא את הרעיונות הנעלים, בשם הדאגה לזכויות אזרח, הפרדת דת ממדינה, זכויות חברתיות – "דמוקרטיזציה". למחלה זאת יש סימפטומים ברורים מאוד והם: הפעלת כוח לא פרופורציונאלי נגד כל מי שנחשב כאויב, מלחמות של בני אור בבני חושך, התנשאות, וכישלון אסטרטגי-מדיני כמעט מוחלט וכמו כן גרימת נזק רב למעמדה של ארה"ב בעיני העולם - ככל שכוחה עלה כך ירד מעמדה בעולם. כפי שטוען אובאמה:



"The world had come to view America with skepticism and distrust" [...]and this has fed an almost reflexive anti-Americanism, which too often has served as an excuse for collective inaction […] " In an era when our destiny is shared, power is no longer a zero-sum game"



ישנה הבנה שאולי ניתן להרוס לבד אך בשביל לתקן ובכדי לפעול למען האינטרסים של ארה"ב בעולם יש צורך לבנות קואליציות ולחלוק את האינטרסים הלאומיים של ארה"ב עם מספר מדינות, רבות ככל האפשר בשביל להצליח:


"The interests of nations and peoples are shared" […] " This cannot solely be America's endeavor. Those who used to chastise America for acting alone in the world cannot now stand by and wait for America to solve the world's problems alone".


או כפי שאובאמה מצטט את רוזוולט בנוגע להשגת שלום עולמי:



"The structure of world peace cannot be the work of one man, or one party, or one nation…. It cannot be a peace of large nations -- or of small nations. It must be a peace which rests on the cooperative effort of the whole world."


ועל החשיבות בהרכבת קואליציות בינ"ל אומר אובאמה:



"Together, we must build new coalitions that bridge old divides -- coalitions of different faiths and creeds; of north and south, east, west, black, white, and brown".

המסקנה - אין בכוונת ארה"ב הברית לצאת יותר "להרפתקאות" מחוץ לגבולות מדינתה לבד. היא מעוניינת בהשגת קואליציות רחבות ככל האפשר אם בלוחמה בטרור, אם בהשגת שלום, ואם בשביל לשמור על איכות הסביבה ועל הכלכלה העולמית. זו מעין מדיניות סמי בדלנית שאומרת: "אינני מוכנה להיכנס למיטה חולה לבד".


פרנקלין רוזוולט VS ברק אובאמה - שונה ודומה

רוזוולט: "אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו"
אובאמה: "The Future does not belong to fear"

לאורך נאום אובאמה כולו ניתן לראות הרבה קווי דמיון בין שני נשיאים אלה. מלבד לעובדה כי ברק אובאמה אוהב ונוטה לצטט את רוזוולט בכל הזדמנות הנקראת בדרכו, דבר המעיד על מעין סיטואציה של מורה ותלמיד, שני נשיאים אלו משלו/מושלים בארה"ב בתקופות בעלי מאפיינים מאוד דומים:
משבר כלכלי קשה מאוד ומלחמות איומות (מלחמת העולם הראשונה והמלחמה בעיראק ואפגניסטן) אשר נגמרות ללא מנצח מובהק, דבר המוביל לנקיטת מדיניות פנים פרוגרסיבית ומדיניות חוץ בדלנית/אמביוולנטית, אי רצון להתערב בעימותים מחוץ לארה"ב אך לדחוף בכוח לעבר הסכמי שלום ושימוש בדיפלומטיה ישיר מול מציאות אשר מכתיבה מהלך אירועים אחר לגמרי...

דומה
1. היסטוריהמלחמת העולם הראשונה/המלחמה באפגניסטן ועיראק
רוזוולט – מדיניותו הייתה המשך ישיר למדיניות הבדלנות ששלטה בארצות הברית מאז המאה ה-19, ובאה לידי ביטוי מיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מאז דחה הקונגרס את הצטרפותה של ארצות הברית לחבר הלאומים בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, נמנעה ארצות הברית מלנקוט עמדה בעימותים ובמחלוקות בינלאומיות. טרם מלחמת העולם השנייה, בזמן שאירופה ניסתה למלא אחר דרישותיה הטריטוריאליות ההולכות וגדלות של גרמניה הנאצית, הודיע רוזוולט כי הוא לא יצטרף למלחמה נגדה וכי ארצות הברית תישאר ניטראלית בכל מצב שיהיה. עם חתימת הסכם מינכן, שנראה היה באותה עת כי מנע מלחמה באירופה, שלח רוזוולט צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה ואחד מחותמי ההסכם, איגרת בת שתי מילים: "איש טוב". רבים רואים בצמד מילים זה הבעת תמיכה ב"מדיניות הפייסנות".
אובאמה - מתנה לתפקיד הנשיא כאשר ארצו טובעת בבוץ המזרח תיכוני. מדינתו מנהלת בימים אלו שתי מלחמות, האחת באפגניסטן (משנת 2001) בשיתוף עם כוחות נאט"ו והשנייה בעיראק. אובאמה נמנה עם המתנגדים מלכתחילה ל
מלחמת עיראק. בנאום שנשא ב 2002 , אמר: "אני לא מתנגד לכל המלחמות. אני מתנגד למלחמות מטומטמות". כמו כן ביטל אובאמה את מדיניות הצבת המכ"ם על אדמת צ'כיה וטילי יירוט בפולין מדיניות אשר גובשה כחלק מהאסטרטגיה הגלובלית של הממשל של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש. התוכנית עוררה כעס גדול ברוסיה, שאיימה לכוון טילים גרעיניים לפולין ולצ'כיה אם תושלם הצבת המערכת. ארה"ב נמצאת בתקופה שהקונצנזוס סביב מדיניותה בעולם הולך ומתמעט:


"A fragile consensus stands in the way of this frightening outcome".


כמון כן נשמעים קולות בגרמניה ואנגליה אשר קוראים תיגר על הלגיטימיות של הלחימה באפגניסטן ובודאי בעיראק. אי הצלחה בפתרון הסכסוך והמלחמה בחבל דארפור אשר בסודאן, חוסר הצלחה בהמשך המשא ומתן לשלום בין ישראל והפלסטינים ומעל הכל מרחפות שתי סכנות, איראן וצפון קוריאה אשר מעוניינות להשיג נשק להשמדה המונית.

2. כלכלה - השפל הכלכלי הגדול/משבר הסאבפריים.
רוזוולט - שנות כהונתו הראשונות של רוזוולט התרכזו במאבק בשפל הכלכלי הגדול, משבר כלכלי ממושך שפרץ ב-1929. רוזוולט התמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות תוכנית הניו דיל, שכללה הרחבה ניכרת במעורבות הממשל הפדראלי במשק והגדלת המגזר הציבורי. המשימות בפניהן ניצב ממשל רוזוולט ביומו הראשון היו ברורות וכללו: הקטנת שיעור האבטלה, חיזוק הבנקים, הורדת עלות המחיה, הגדלת ההשקעות והרחבת הסחר הבינלאומי. פעולתו הראשונה של רוזוולט, מיד עם כניסתו לתפקיד, הייתה טיפול בבעיית פאניקת הבנקים שהחלה להתפשט בכל רחבי המדינה.
אובאמה - עם פרוץ
משבר הסאבפריים בשנת 2008, התמקד מסע הבחירות בנושא, ואובאמה הציג תוכנית כלכלית מקיפה שבמרכזה "חלוקה הוגנת יותר של העושר הלאומי". כמו כן סייע בהעברת חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית לשנת 2008 בבית הנבחרים האמריקני ($787 billion economic stimulus package aimed at helping the economy recover from the deepening worldwide recession.). מבחינה כלכלית דוגל אובאמה במה שמכונה "כלכלה רגישה" – שוק חופשי כזה שאמריקה רגילה לו זה דורות, תוך התחשבות משמעותית יותר בשכבות החלשות והימנעות מהפחתות מיסים שמיטיבות בעיקר עם בעלי ההון. כמו כן הביע אובאמה פעמים רבות עניין בהקמת תשתית מערכת בריאות ציבורית, שתיתן מענה למיליוני אמריקאים ללא ביטוח בריאות (Obama signed into law the American Recovery and Reinvestment Act of 2009).


3. מדיניות חוץ – קואליציות רחבות ו"מדיניות פיוס"
רוזוולט
– עד מלחמת העולם השנייה נקטה ארה"ב בקו של מדיניות חוץ בדלנית ושמרנית ששיאה היה "חוקי הניטראליות". רוזוולט שהיה טרוד בשיקום מדיניות הפנים והכלכלה של מדינתו ע"י הפעלת רפורמות רחבות במספר תחומים סוציו-אקונומיים היה מעוניין לשמור על השקט מחוץ לגבולות מדינתו ולא היה מעוניין להתערב בקונפליקטים לא לו. ואף הגה את מדיניות "השכן הטוב", שנועדה לצמצם לאפס את התערבותה של ארצות הברית בענייניהן של מדינות אמריקה הלטינית. פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא את רוזוולט לשנות את מדיניותו. נאמן להבטחתו הוא נמנע מלצרף רשמית את ארצות הברית למלחמה, אך יחד עם זאת היה נחוש בדעתו לעזור לבריטים במלחמתם נגד הנאצים. ככל שהמשיכה והתקדמה הלחימה באירופה, החל רוזוולט להאמין בחשאי כי לארצות הברית לא תהיה בסופו של דבר ברירה אלא להצטרף למלחמה.
אובאמה – מדיניות החוץ של הנשיא הנוכחי היא שילוב של מדיניות ישנה עם תוספת חדשה. בדומה לרוזוולט, מעוניין אובאמה ב"מדיניות פיוס" שלומנית אשר אינה מעוניינת לפתור סכסוכים אזוריים ובינ"ל בכוח ובאלימות אלא ע"י הפעלת המערכת הדיפלומטית, על כל גווניה, אם ע"י שיחות ודיפלומטיה ישירה ואם ע"י הפעלת סנקציות כלכליות קשות ואמברגו וכל זה משום שתקופת המלחמות (שעוד טרם הסתיימו) התישה את ארה"ב והמערב. בעוד בפתרון סכסוכים אובאמה מעוניין במדיניות אקטיבית פייסנית, כפי שהוא מתייחס לאיום האיראני והצפון קוריאני:


"I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity and more secure peace for both nations if they live up to their obligations".


או לחילופין כשהוא מתייחס לתהליך השלום במזרח התיכון ולמחויבותו למצוא פתרון סופי לסכסוך זה:


"I will also continue to seek a just and lasting peace between Israel, Palestine and the Arab world"[…]" we will also pursue peace between Israel and Lebanon, Israel and Syria, and a broader peace between Israel and its many neighbors"


אך בשונה ממשטר רוזוולט אובאמה ניצב מול בעיה חדשה והיא "הג'יאהד העולמי". בתחום הלוחמה בטרור אין לאובאמה שום כוונה לקפוא על השמרים אלא רצונו במדיניות חוץ אקטיבית, אלימה וחסרת פשרות אך גם כאן רק כחלק מקואליציה רחבה :


"We have set a clear and focused goal: to work with all members of this body to disrupt, dismantle, and defeat al Qaeda and its extremist allies"[…]"America will forge lasting partnerships to target terrorists"[…] " no safe haven for al Qaeda"


שונה
4. שמירה על חוקי זכויות האדם
רוזבוולט - בעוד בתקופת כהונתו השלישית של רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, הושמו במחנות ריכוז אזרחים אמריקנים וקנדיים ממוצא יפני, ללא משפט וללא חשד של ממש. בארצות הברית לבדה הושמו 120,000 אזרחים במחנות הסגר למשך שנים, ללא שימוע, ללא אישום וללא משפט. זאת, רק על סמך ההנחה שעצם השתייכותם האתנית עלולה להביא אותם לפעולות עוינות.
אובאמה - הנשיא הוציא צו לסגירת כלא גואנטנמו תוך שנה. ארה"ב תבחן אם להעביר את 240 האסירים המוחזקים בכלא שעל אדמת קובה למדינות אחרות או להגיש נגדם תביעות.


"I prohibited -- without exception or equivocation -- the use of torture by the United States of America. I ordered the prison at Guantanamo Bay closed, and we are doing the hard work of forging a framework to combat extremism within the rule of law"


5. נשק להשמדה המונית
רוזוולט
- "פרויקט מנהטן" - הוא שם הצופן שנתנו האמריקנים לפרויקט פיתוח הנשק הגרעיני בתקופת מלחמת העולם השנייה בתקופת כהונתו של הנשיא רוזוולט.
אובאמה – בשונה מרוזוולט אובאמה נחוש בשאיפתו לצמצום ופירוק הנשק להשמדה המונית בעולם ואי הפצתו:

"We must stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them" […]"If we fail to act; we will invite nuclear arms races in every region, and the prospect of wars and acts of terror on a scale that we can hardly imagine"[….] " nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament" […]" we will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons".


בתחום זה מעוניין אובאמה בקואליציה ובעשייה משותפת עם ברית המועצות:


"We will pursue a new agreement with Russia to substantially reduce our strategic warheads and launchers. We will move forward with ratification of the Test Ban Treaty".

המסקנה – בשני המקרים ארה"ב לא מצליחה להעריך נכון את המציאות האזורית אם באירופה ואם במזרח התיכון ולכן חזון ותוכניות לחוד ומציאות לחוד או כפי שאומר פסוק י"ט בספר משלי: " רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום "


חזונו של אובאמה

ראשית, אנסה לדלות מתוך הנאום את חזונו של אובאמה כפי שהדברים נאמרים במפורשות. שנית, אצביע על הפער הגדול בין חזונו של הנשיא והמציאות כפי שמתרחשת בהווה.

החזון של אובאמה – הווה ועתיד
1. יצירת קואליציות בינ"ל רחבות ככל הניתן, על בסיס של אינטרסים משותפים. יצירת שותפות גורל עם מספר רב ככל הניתן של מדינות בעולם:


"I have carried this message from London to Ankara; from Port of Spain to Moscow; from Accra to Cairo"

ארה"ב של אובאמה לא תישא יותר את עול העולם על גבה לבד.


2. אקטיביזם מדיני – יותר מעשים ופחות דיבורים:

"Speeches alone will not solve our problems"[…] "It is easy to walk up to this podium and point figures".

3. יצירת עולם מוסרי יותר – אובאמה אוסר את כל סוגי העינויים והמעצרים הלא חוקיים, ופועל לקידום זכויות האדם בכדי להשיב לארה"ב את מעמדה המוסרי בעולם ולהוות דוגמא:


"I Prohibited -- without exception or equivocation -- the use of torture by the United States of America"[….]" We have joined the Human Rights Council. We have signed the Convention of the Rights of Persons with Disabilities. We have fully embraced the Millennium Development Goals […]"Every nation must know: America will live its values, and we will lead by example ".

4. חיסול אל-קאעידה ובעלות בריתה. המטרה ברורה – לפלג, לפרק ולהביס את ארגון אל-קאעידה ובעלי בריתה הרדיקאלים. בנוסף מעוניין הנשיא להכשיר ולהקנות לפקיסטאן ואפגניסטן, המהוות כיום הבסיסים לארגון זה, את הכלים והיכולות, בכדי שיובילו את המאמץ להלחם בארגוני הטרור:


"America will forge lasting partnerships to target terrorists"[…]" We will permit no safe haven for al Qaeda to launch attacks from Afghanistan or any other nation"[…]"Helping these governments develop the capacity to take the lead in this effort, while working to advance opportunity and security for their people".


5. סיום המלחמה בעיראק. ארה"ב אחראית לסיום המלחמה בעיראק. הוצאת הכוחות מהערים העיראקיות עד אוגוסט 2010, העברת האחריות לביטחון המדינה לממשלת עיראק והוצאת כל הכוחות האמריקאים באופן סופי מעיראק בסוף שנת 2011 (שמונה שנים לאחר שהחלה המלחמה).
6. עולם ללא נשק גרעיני. אובאמה שואף לעולם ללא נשק גרעיני. בעתיד הקרוב הוא מעוניין בצמצום מאגרי הנשק להשמדה המונית והפסקת הפצתו, מהלך אותו הוא מעוניין לקיים בשיתוף פעולה מלא עם רוסיה:

"Stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them"[…]"The United States and Russia announced that we would pursue substantial reductions in our strategic warheads and launchers".

החשש של אובאמה, ממרוץ התחמשות גרעינית באסיה ובמזרח התיכון והסיכוי שאותה טכנולוגיה תדלוף לארגוני טרור מניעה אותו לאקטיביזם נחוש בעניין פירוק המדינות הגרעיניות מנשק להשמדה המונית וזניחת הצורך בנשק זה:

"If we fail to act, we will invite nuclear arms races in every region"[….]" nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament; and those without them have the responsibility to forsake them".

הנשיא אף מציב לוח זמנים ברור ומוגדר לפעולה בנושא: בינואר 2010 יחל משא ומתן עם המדינות הגרעיניות בנוגע להפסקת ייצור החומר הבקיע עבור ראשי נפץ:


"Will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons"


ובחודש אפריל 2010 ארה"ב תארח פסגה אשר מטרתה, אשרור מחדש של אחריות כל מדינה לאבטח את המתקנים הגרעיניים אשר במדינתה ולסייע למדינות אשר צריכות את הסיוע בכדי שהנשק לא יפול לידי טרוריסטים, כל זה במטרה לחזק את האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני (NPT). המדינות אשר לא יסכימו לשאת באחריות יאלצו לשאת בהשלכות:

"Those nations that refuse to live up to their obligations must face consequences".

הנשיא נותן לדוגמא את איראן וצפון קוריאה אשר מאיימות כעת על היציבות האזורית בשל התעקשותן להמשיך ביצור נשק גרעיני. הנשיא מודיע כי הוא מחוייב לדיפלומטיה, בכל הנוגע לפתרון משברים וקונפליקטים אך מודיע בצורה שלא משתמעת לשתי פנים : מדינות אלו לא יהיו גרעיניות!! או שהן יתפרקו או שהן יישאו בהשלכות (מבלי שהנשיא מציין מהן אותן השלכות):


"Iran and North Korea choose to ignore international standards; if they put the pursuit of nuclear weapons ahead of regional stability, if they are oblivious to the dangers of escalating nuclear arms races, then they must be held accountable".

7. דיפלומטיה כערך. אובאמה מאמין בכל ליבו בכוחו של הדיאלוג הבן-אישי, בצעדים בוני אמון ובשיטת המקל והגזר כבסיס למימוש חזו בדרכים שאינן אלימות, ולכן בכל קונפליקט, רצונו של הנשיא הוא למצות את כל התהליכים הדיפלומטיים הקיימים (עם בתקשורת ישירה ועם ע"י סנקציות מדיניות, כלכליות ובינ"ל) בטרם יודיע על כשלון הערוץ הדיפלומטי, הסלמתו והידרדרות לידי קונפליקט אלים. יחד עם זאת, אובאמה מעיד על עצמו כי איננו תמים. אובאמה מעוניין להוביל מהלכים היסטוריים ולא להיות מובל על ידיהם (כפי שקרה לרוזוולט מורו), הוא טוען כי :

"I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity […]"Now, I am not naïve".

8. רדיפת השלום. אובאמה רואה ברדיפת השלום והשגתו, יעד עליון וחזון בר הגשמה. מטרתו לבודד את אותם קיצוניים אשר מהווים מכשול בפני יעד זה, אך גם כאן יש צורך בשיתוף פעולה בינ"ל. אין ביכולתה של ארה"ב להביא את השלום לבדה. אובאמה מבטיח לתמוך ולחזק בצורה אפקטיבית את אלה שפועלים למען שמירת השלום ולעשות הכל בכדי למנוע מלחמות וקונפליקטים עתידיים.
9. פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי-ערבי. אובאמה מביעה את שאיפתו ונכונותו לסייע ולעזור בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי. אובאמה עושה את החיבור המתקבל כי חיזוק הביטחון באזור יביא לצמיחה כלכלית אשר תסייע בהקמת המדינה הפלסטינית. חזונו של אובמה הוא לראות בעתיד, "שתי מדינות לשני עמים, זו לצד זו החיות בשלום וביטחון: מדינה יהודית – ישראל ומדינה ברת קיימא ועצמאית - פלסטין" צעד אשר יסיים את הכיבוש אשר החל בשנת 1967. אובאמה מבקש לשכוח את דרכי העבר ולהתקדם לעבר עתיד טוב יותר, גם אם יהיו מכשולים ועקבות הוא מתכוון בשאיפתו לפתור את הסכסוך (ויגידו הציניים והסקפטיים את אשר יגידו) :


"Re-launch negotiations without preconditions" […]"all of us -- must decide whether we are serious about peace, or whether we will only lend it lip service" […]"even though there will be setbacks and false starts and tough days, I will not waver in my pursuit of peace".

הפער בין חזון למציאות

ראשית מחובתי לציין כי גם הפערים עליהם אצביע כעת והספק שאני מטילה ביכולתו של נשיא ארה"ב לממש בחלקו את חזונו אינו בא ממקום ציני וספקן. אני מאמינה לו באומרו שאלו הם היעדים שלו כנשיא ואלו יעדיה של מדינתו, בהיותה, עדיין, המעצה הגדולה בעולם. חזון לעולם חייב להיות גדול יותר מההוויה היום יומית ומהמציאות הקיימת וכי אחרת לא היה נחשב לחזון. לעיתים חזונות מתגשמים אף שנים רבות לאחר שבעל החזון הלך לו לעולמו. אין ביכולתנו לחזות את העתיד, אך חובה עלינו לשאוף ולפעול למען אותם יעדים בעתיד שברצוננו להשיג בהווה. אותם פערים אותם ברצוני להציג הם תוצר, להערכתי, של פער בהווה בין המצוי לרצוי. פער כזה, בדרך כלל מגיע לידי התנגשות. במקרה הנ"ל חזונו של אובאמה הוא בכיוון אחד ואילו העולם כיום (או לחילופין האזורים והתחומים בהם הוא מעוניין להשפיע) נעים לכיוון ההפוך.

1. אינדיבידואליזם VS קולקטיביזם. כפי שציינתי בפרק הנוגע בשאיפתו של נשיא ארה"ב ליצור קואליציות רחבות ככל האפשר על בסיס של אינטרסים משותפים. לטענת הנשיא אינו יוכל להגשים את חזונו, שלדעתו הוא גם חזון הכלל, ללא שיתוף פעולה נרחב וקולקטיבי. מאז החלה "המאה האמריקאית" ובאופן חד יותר לאחר נפילת מסך הברזל ארה"ב לקחה על עצמה, את ניהול העולם ותיקונו. אך לא עוד אובאמה מבין שאין ביכולתה של ארה"ב גם להרוס את הסדר הישן וגם לבנותו מחדש בדרכי שלום לבדה (זה לא שהיא לא ניסתה). עול העולם ותיקונו גובה את המחיר ממעמדה ועוצמתה של ארה"ב בתוך המדינה ומחוצה לה. אובאמה לא מעוניין יותר לשלם את המחיר הזה ולכן הוא מעוניין כעת, לפעול רק מתוך מסגרות רחבות יותר, כפי שאנו רואים היום בדמות: האיחוד האירופי, האו"ם, איחוד מדינות אסיה, איחוד מדינות אפריקה, הליגה הערבית וכו'.
אמנם איחודים אלו קיימים אך בפעול המגמה הפוכה. רוב המדינות כיום אינן מעוניינות להתערב במדיניות הפנים והחוץ של אף מדינה אחרת, במיוחד אם היא לא מדינה שכנה ומדיניותה אינה משפיעה באופן ישיר. מדינות נוטות כיום להתערב רק בכדי לחסל איומים פוטנציאלים ולמנוע אותם אך לא מוכנות לפעול למען מטרה חיובית. לעיתים מוכנות המעצמות להתערב, בכדי להעצים את מעמדן וכבודן אך במידה ומדיניות זאת יכולה להזיק למדיניות הפנים של אותה מדינה אנו עדים למדיניות בדלנית, פאסיבית. כיום אנשים, קהילות, מדינות ומעצמות הופכים יותר ויותר אינדיבידואליסטים, "עניי עירך קודמים". אנשים לא מעוניינים כיום להלחם למען מטרות נעלות, מתעסקים בהווה ולא בעתיד, בקיים ולא ברצוי מעוניינים להתנהל בתוך הסכסוך ולא לפתור אותו. מגמה זאת אף הלכה והתחזקה אחרי סבב הכישלונות האחרון בעיראק, אפגניסטן, וכישלון מציאת הפתרון והשגת השלום בין ישראל והפלסטינים ובין ישראל למדינות ערב. גם אם מספר מדינות יסכימו להתגייס למאמץ הדיפלומטי בסוגיית תוכנית הגרעין של איראן וצפון קוריאה, ותמיכה בהסכמי השלום בין ישראל והפלסטינים, המציאות תצטרך להשתנות בכדי שאותן מדינות יסכימו לצאת למלחמה יחדיו במידה והניסיונות הדיפלומטים יכשלו.


2. שלום VS מלחמה. כולנו רודפי שלום אך איננו מוכנים להניח את הנשק ולו אף ליום אחד. השאיפה לשלום ולשווה ברורה אך רדיפתו כדברי אובאמה מביאה בדרך כלל להרחקתו "אם רצונך בשלום היכון למלחמה". רצונו של נשיא ארה"ב לפתרון הקונפליקט המזרח תיכוני, לא יכול להיות גדול יותר מרצונותיהם ושאיפותיהם של בני האזור. המחשבה כי באין שלום עלינו לכפות אותו, לזרז אותו או לאנוס אותו על עמי האזור. הוא טעות. כפי שהצגתי בפרק אשר עסק בהשוואה בין אובאמה לרוזוולט: מעצמות המערב רצו שלום, הן היו עייפות ומותשות אחרי מלחמת העולם הראשונה אך הייתה מדינה, גרמניה בהנהגתו של היטלר אשר הייתה מעוניינת בכבוד, כיבוש, חיסול והשמדה. כל הדיפלומטיה, הסכמים, חוזי שלום ומאמצי שכנוע רחבים לא הצליחו לשנות את שאיפותיה של גרמניה (הקיר עמד באותו מקום, רק המהירות של הרכב שנסע לקראתו הלכה והתגברה). כלומר רדיפת השלום, לא רק שלא תביא את השלום המיוחל אלא תקרב את המלחמה. לדוגמא: במזרח התיכון קיימים כיום שני אינטרסים שונים: האינטרס של איראן ושל הג'יהאד העולמי – סילוק הנוכחות המערבית (כולל הציונות) מהמזרח התיכון, הפיכה למעצמה גרעינית וייצוא המהפכה האסלאמית "האיסלאמיזם" והאינטרס של ארה"ב – ייצוא "הדמוקרטיזציה" במזרח התיכון והמשך המעורבות האקטיבית האמריקאית במזרח התיכון. שתי העמדות מנוגדות ואין חפיפה ביניהן (העצים גבוהים ואיני מעריכה שיש בנמצא חבלים ארוכים דיים בכדי לרדת מהעץ).


3. מרוץ התחמשות VS פירוק נשק להשמדה המונית. בתחום הנ"ל יכולות להיות לאובאמה יותר הצלחות מאשר בשאר שאיפותיו. אני מעריכה, במידה והנשיא אכן נחוש ואכן שכנע את רוסיה בצורך לצמצם את ארסנל הנשק להשמדה המונית, שבידי שתי המדינות. משימה זאת תתבצע. כמו כן אני מאמינה שאובאמה יצליח ל"שכנע" בצורה דיפלומטית את בנות בריתו, דוגמת ישראל לצאת מהעמימות ולחתום על האמנה לאי הפצה של נשק גרעיני (NPT) ואף לשכנע מדינות נוספות לצמצם את ייצור החומר הבקיע עבור פצצות הגרעין. יחד עם זאת הוא צריך להיות הרבה פחות דיפלומטי והרבה יותר ברור לגבי מה יהיה הגזר ומה יהיה המקל במידה ומדינות לא יעמדו בדרישות אלו, סחר ועונש בצידו שיהיו ברורים מאוד ולא משתמעים לשתי פנים. בקרה וצמצום אולי כן, אך עולם ללא נשק גרעיני זהו מצב אוטופי ולא ריאליסטי. הטענה כי החשש הוא שנשק זה יפול לידי טרוריסטים ורדיקאלים לטעמי היא שטחית ולא רלוונטית או כפי שאמר וולטר:" אינני חושש מקנאותם וקיצוניותם של המעטים אלא מגמישותם של האחרים".

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

טיוטת הנאום של נשיא ארה"ב בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק.

24.9.09
ראשית, בחרתי להביא את הנאום כפי שהוא עם הדגשים שלי. שנית, במסמך נפרד אציג את הניתוח והפרשנות שלי לנאום של נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה ובמסמך שלישי אנסה להבין מה הן ההשלכות של מדיניות החוץ האמריקאית, כפי שהיא מוצגת בנאומו של הנשיא על מדינת ישראל והמזרח התיכון.
23 September 2009




President Obama’s Address to U.N. General Assembly
Obama’s first address to United Nations focuses on “new era of engagement”
10:10 A.M. EDT



THE PRESIDENT: Good morning. Mr. President, Mr. Secretary General, fellow delegates, ladies and gentlemen, it is my honor to address you for the first time as the 44th President of the United States. (Applause.) I come before you humbled by the responsibility that the American people have placed upon me, mindful of the enormous challenges of our moment in history, and determined to act boldly and collectively on behalf of justice and prosperity at home and abroad.



I have been in office for just nine months -- though some days it seems a lot longer. I am well aware of the expectations that accompany my presidency around the world. These expectations are not about me. Rather, they are rooted, I believe, in a discontent with a status quo that has allowed us to be increasingly defined by our differences, and outpaced by our problems. But they are also rooted in hope -- the hope that real change is possible, and the hope that America will be a leader in bringing about such change.




I took office at a time when many around the world had come to view America with skepticism and distrust. Part of this was due to misperceptions and misinformation about my country. Part of this was due to opposition to specific policies, and a belief that on certain critical issues, America has acted unilaterally, without regard for the interests of others. And this has fed an almost reflexive anti-Americanism, which too often has served as an excuse for collective inaction.




Now, like all of you, my responsibility is to act in the interest of my nation and my people, and I will never apologize for defending those interests. But it is my deeply held belief that in the year 2009 -- more than at any point in human history -- the interests of nations and peoples are shared. The religious convictions that we hold in our hearts can forge new bonds among people, or they can tear us apart. The technology we harness can light the path to peace, or forever darken it. The energy we use can sustain our planet, or destroy it. What happens to the hope of a single child -- anywhere -- can enrich our world, or impoverish it.




In this hall, we come from many places, but we share a common future. No longer do we have the luxury of indulging our differences to the exclusion of the work that we must do together. I have carried this message from London to Ankara; from Port of Spain to Moscow; from Accra to Cairo; and it is what I will speak about today -- because the time has come for the world to move in a new direction. We must embrace a new era of engagement based on mutual interest and mutual respect, and our work must begin now.




We know the future will be forged by deeds and not simply words. Speeches alone will not solve our problems -- it will take persistent action. For those who question the character and cause of my nation, I ask you to look at the concrete actions we have taken in just nine months.




On my first day in office, I prohibited -- without exception or equivocation -- the use of torture by the United States of America. (Applause.) I ordered the prison at Guantanamo Bay closed, and we are doing the hard work of forging a framework to combat extremism within the rule of law. Every nation must know: America will live its values, and we will lead by example.




We have set a clear and focused goal: to work with all members of this body to disrupt, dismantle, and defeat al Qaeda and its extremist allies -- a network that has killed thousands of people of many faiths and nations, and that plotted to blow up this very building. In Afghanistan and Pakistan, we and many nations here are helping these governments develop the capacity to take the lead in this effort, while working to advance opportunity and security for their people.


In Iraq, we are responsibly ending a war. We have removed American combat brigades from Iraqi cities, and set a deadline of next August to remove all our combat brigades from Iraqi territory. And I have made clear that we will help Iraqis transition to full responsibility for their future, and keep our commitment to remove all American troops by the end of 2011.




I have outlined a comprehensive agenda to seek the goal of a world without nuclear weapons. In Moscow, the United States and Russia announced that we would pursue substantial reductions in our strategic warheads and launchers. At the Conference on Disarmament, we agreed on a work plan to negotiate an end to the production of fissile materials for nuclear weapons. And this week, my Secretary of State will become the first senior American representative to the annual Members Conference of the Comprehensive Test Ban Treaty.




Upon taking office, I appointed a Special Envoy for Middle East Peace, and America has worked steadily and aggressively to advance the cause of two states -- Israel and Palestine -- in which peace and security take root, and the rights of both Israelis and Palestinians are respected.




To confront climate change, we have invested $80 billion in clean energy. We have substantially increased our fuel-efficiency standards. We have provided new incentives for conservation, launched an energy partnership across the Americas, and moved from a bystander to a leader in international climate negotiations.




To overcome an economic crisis that touches every corner of the world, we worked with the G20 nations to forge a coordinated international response of over $2 trillion in stimulus to bring the global economy back from the brink. We mobilized resources that helped prevent the crisis from spreading further to developing countries. And we joined with others to launch a $20 billion global food security initiative that will lend a hand to those who need it most, and help them build their own capacity.




We've also re-engaged the United Nations. We have paid our bills. We have joined the Human Rights Council. (Applause.) We have signed the Convention of the Rights of Persons with Disabilities. We have fully embraced the Millennium Development Goals. And we address our priorities here, in this institution -- for instance, through the Security Council meeting that I will chair tomorrow on nuclear non-proliferation and disarmament, and through the issues that I will discuss today.




This is what we have already done. But this is just a beginning. Some of our actions have yielded progress. Some have laid the groundwork for progress in the future. But make no mistake: This cannot solely be America's endeavor. Those who used to chastise America for acting alone in the world cannot now stand by and wait for America to solve the world's problems alone. We have sought -- in word and deed -- a new era of engagement with the world. And now is the time for all of us to take our share of responsibility for a global response to global challenges.




Now, if we are honest with ourselves, we need to admit that we are not living up to that responsibility. Consider the course that we're on if we fail to confront the status quo: Extremists sowing terror in pockets of the world; protracted conflicts that grind on and on; genocide; mass atrocities; more nations with nuclear weapons; melting ice caps and ravaged populations; persistent poverty and pandemic disease. I say this not to sow fear, but to state a fact: The magnitude of our challenges has yet to be met by the measure of our actions.




This body was founded on the belief that the nations of the world could solve their problems together. Franklin Roosevelt, who died before he could see his vision for this institution become a reality, put it this way -- and I quote: "The structure of world peace cannot be the work of one man, or one party, or one nation…. It cannot be a peace of large nations -- or of small nations. It must be a peace which rests on the cooperative effort of the whole world."




The cooperative effort of the whole world. Those words ring even more true today, when it is not simply peace, but our very health and prosperity that we hold in common. Yet we also know that this body is made up of sovereign states. And sadly, but not surprisingly, this body has often become a forum for sowing discord instead of forging common ground; a venue for playing politics and exploiting grievances rather than solving problems. After all, it is easy to walk up to this podium and point figures -- point fingers and stoke divisions. Nothing is easier than blaming others for our troubles, and absolving ourselves of responsibility for our choices and our actions. Anybody can do that. Responsibility and leadership in the 21st century demand more.




In an era when our destiny is shared, power is no longer a zero-sum game. No one nation can or should try to dominate another nation. No world order that elevates one nation or group of people over another will succeed. No balance of power among nations will hold. The traditional divisions between nations of the South and the North make no sense in an interconnected world; nor do alignments of nations rooted in the cleavages of a long-gone Cold War.




The time has come to realize that the old habits, the old arguments, are irrelevant to the challenges faced by our people. They lead nations to act in opposition to the very goals that they claim to pursue -- and to vote, often in this body, against the interests of their own people. They build up walls between us and the future that our people seek, and the time has come for those walls to come down. Together, we must build new coalitions that bridge old divides -- coalitions of different faiths and creeds; of north and south, east, west, black, white, and brown.


The choice is ours. We can be remembered as a generation that chose to drag the arguments of the 20th century into the 21st; that put off hard choices, refused to look ahead, failed to keep pace because we defined ourselves by what we were against instead of what we were for. Or we can be a generation that chooses to see the shoreline beyond the rough waters ahead; that comes together to serve the common interests of human beings, and finally gives meaning to the promise embedded in the name given to this institution: the United Nations.


That is the future America wants -- a future of peace and prosperity that we can only reach if we recognize that all nations have rights, but all nations have responsibilities as well. That is the bargain that makes this work. That must be the guiding principle of international cooperation.

Today, let me put forward four pillars that I believe are fundamental to the future that we want for our children: non-proliferation and disarmament; the promotion of peace and security; the preservation of our planet; and a global economy that advances opportunity for all people.


First, we must stop the spread of nuclear weapons, and seek the goal of a world without them.This institution was founded at the dawn of the atomic age, in part because man's capacity to kill had to be contained. For decades, we averted disaster, even under the shadow of a superpower stand-off. But today, the threat of proliferation is growing in scope and complexity. If we fail to act, we will invite nuclear arms races in every region, and the prospect of wars and acts of terror on a scale that we can hardly imagine.




A fragile consensus stands in the way of this frightening outcome, and that is the basic bargain that shapes the Nuclear Non-Proliferation Treaty. It says that all nations have the right to peaceful nuclear energy; that nations with nuclear weapons have a responsibility to move toward disarmament; and those without them have the responsibility to forsake them. The next 12 months could be pivotal in determining whether this compact will be strengthened or will slowly dissolve.




America intends to keep our end of the bargain. We will pursue a new agreement with Russia to substantially reduce our strategic warheads and launchers. We will move forward with ratification of the Test Ban Treaty, and work with others to bring the treaty into force so that nuclear testing is permanently prohibited. We will complete a Nuclear Posture Review that opens the door to deeper cuts and reduces the role of nuclear weapons. And we will call upon countries to begin negotiations in January on a treaty to end the production of fissile material for weapons.




I will also host a summit next April that reaffirms each nation's responsibility to secure nuclear material on its territory, and to help those who can't -- because we must never allow a single nuclear device to fall into the hands of a violent extremist. And we will work to strengthen the institutions and initiatives that combat nuclear smuggling and theft.




All of this must support efforts to strengthen the NPT. Those nations that refuse to live up to their obligations must face consequences. Let me be clear, this is not about singling out individual nations -- it is about standing up for the rights of all nations that do live up to their responsibilities. Because a world in which IAEA inspections are avoided and the United Nation's demands are ignored will leave all people less safe, and all nations less secure.




In their actions to date, the governments of North Korea and Iran threaten to take us down this dangerous slope. We respect their rights as members of the community of nations. I've said before and I will repeat, I am committed to diplomacy that opens a path to greater prosperity and more secure peace for both nations if they live up to their obligations.




But if the governments of Iran and North Korea choose to ignore international standards; if they put the pursuit of nuclear weapons ahead of regional stability and the security and opportunity of their own people; if they are oblivious to the dangers of escalating nuclear arms races in both East Asia and the Middle East -- then they must be held accountable. The world must stand together to demonstrate that international law is not an empty promise, and that treaties will be enforced. We must insist that the future does not belong to fear.

That brings me to the second pillar for our future: the pursuit of peace.

The United Nations was born of the belief that the people of the world can live their lives, raise their families, and resolve their differences peacefully. And yet we know that in too many parts of the world, this ideal remains an abstraction -- a distant dream. We can either accept that outcome as inevitable, and tolerate constant and crippling conflict, or we can recognize that the yearning for peace is universal, and reassert our resolve to end conflicts around the world.

That effort must begin with an unshakeable determination that the murder of innocent men, women and children will never be tolerated. On this, no one can be -- there can be no dispute. The violent extremists who promote conflict by distorting faith have discredited and isolated themselves. They offer nothing but hatred and destruction. In confronting them, America will forge lasting partnerships to target terrorists, share intelligence, and coordinate law enforcement and protect our people. We will permit no safe haven for al Qaeda to launch attacks from Afghanistan or any other nation. We will stand by our friends on the front lines, as we and many nations will do in pledging support for the Pakistani people tomorrow. And we will pursue positive engagement that builds bridges among faiths, and new partnerships for opportunity.

Our efforts to promote peace, however, cannot be limited to defeating violent extremists. For the most powerful weapon in our arsenal is the hope of human beings -- the belief that the future belongs to those who would build and not destroy; the confidence that conflicts can end and a new day can begin.

And that is why we will support -- we will strengthen our support for effective peacekeeping, while energizing our efforts to prevent conflicts before they take hold. We will pursue a lasting peace in Sudan through support for the people of Darfur and the implementation of the Comprehensive Peace Agreement, so that we secure the peace that the Sudanese people deserve. (Applause.) And in countries ravaged by violence -- from Haiti to Congo to East Timor -- we will work with the U.N. and other partners to support an enduring peace.

I will also continue to seek a just and lasting peace between Israel, Palestine, and the Arab world. (Applause.) We will continue to work on that issue. Yesterday, I had a constructive meeting with Prime Minister Netanyahu and President Abbas. We have made some progress. (A)Palestinians have strengthened their efforts on security.(B) Israelis have facilitated greater freedom of movement for the Palestinians. As a result of these efforts on both sides, (C) the economy in the West Bank has begun to grow. But more progress is needed. We continue to call on Palestinians to end incitement against Israel, and we continue to emphasize that America does not accept the legitimacy of continued Israeli settlements. (Applause.)

The time has come -- the time has come to re-launch negotiations without preconditions that address the permanent status issues: security for Israelis and Palestinians, borders, refugees, and Jerusalem. And the goal is clear: Two states living side by side in peace and security -- a (A)Jewish state of Israel, with (B)true security for all Israelis; and a (C) viable,(D) independent Palestinian state with (E)contiguous territory that(F) ends the occupation that began in 1967, and realizes the potential of the Palestinian people. (Applause.)

As we pursue this goal, we will also pursue peace between Israel and Lebanon, Israel and Syria, and a broader peace between Israel and its many neighbors. In pursuit of that goal, we will develop regional initiatives with multilateral participation, alongside bilateral negotiations.

Now, I am not naïve. I know this will be difficult. But all of us -- not just the Israelis and the Palestinians, but all of us -- must decide whether we are serious about peace, or whether we will only lend it lip service. To break the old patterns, to break the cycle of insecurity and despair, all of us must say publicly what we would acknowledge in private. The United States does Israel no favors when we fail to couple an unwavering commitment to its security with an insistence that Israel respect the legitimate claims and rights of the Palestinians. (Applause.) And -- and nations within this body do the Palestinians no favors when they choose vitriolic attacks against Israel over constructive willingness to recognize Israel's legitimacy and its right to exist in peace and security. (Applause.)

We must remember that the greatest price of this conflict is not paid by us. It's not paid by politicians. It's paid by the Israeli girl in Sderot who closes her eyes in fear that a rocket will take her life in the middle of the night. It's paid for by the Palestinian boy in Gaza who has no clean water and no country to call his own. These are all God's children. And after all the politics and all the posturing, this is about the right of every human being to live with dignity and security. That is a lesson embedded in the three great faiths that call one small slice of Earth the Holy Land. And that is why, even though there will be setbacks and false starts and tough days, I will not waver in my pursuit of peace. (Applause.)



יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

האם ארגון אל-קאעידה מנוהל למעשה על ידי איראן

24.9.09
מתוך העיתון הלונדוני "אל-שארק אל-אווסט"

האם ישנו פלג של "אל-קאעידה" איראני? או היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?!?

כהרגלי בקודש, כשישנו מאמר מערכת באחד העיתונים הערביים שהוא מעניין באופן מיוחד אני משתדלת לתרגם אותו עבורכם ולהציג אותו כפי שהוא. היום בחרתי להביא ניתוח מעניין מאוד של אחד מהכותבים של העיתון הלונדוני, "אל-שארק אל-אווסט" , עבדול רחמאן אל-ראשיד. אל-ראשד משמש היום כמנכל רשת הטלויזיה "אל-ערביה" ובעברו היה העורך הראשי של העיתון הלונדוני שבו הוא מפרסם כיום את מאמריו.

בשנים האחרונות אנו קוראים כי אחד מהפלגים של ארגון "אל-קאעידה"הצליח לברוח מאפגניסטאן בעת הפלישה האמריקאית בשנת 2001 ומצא מקלט באיראן. אמנם האירגון בבסיסו הוא ארגון סוני רדיקאלי אשר רואה בשיעים כופרים וחרט על דיגלו את הלוחמה בה, ואיראן היא מדינה רדיקאלית אך שיעית ולכן היו וישנם רבים שתוהים מה חיבר את הארגון הסוני למדינה השיעית.
לפני כשנתיים אירע פיגוע בריאד ומתוך האזנות לשיחות טלפון התברר כי מי שעמד בראש הפלג של אל-קאעידה שתכנן את הפיגוע הוא לא אחר מאשר, סייף אל-עדל, אחד מהמנהיגים אשר ברחו לאיראן ואכן השיחות שהוקלטו יצאו מאיראן.
בחלוף השנים התמונה התבהרה והתברר כי ישנו שיתוף פעולה הדוק את הפלגים של התנועה עם איראן. החיבור ככל הנראה הוא על בסיס אינטרסים משותפים שיש לאיראן המדינה ולארגון הג'יאהד, ראשית החלה העבודה המשותפת בכל הקשור לאירועי הדמים בעיראק מאז ראשית המלחמה בשנת 2003 וכיום אנו עדים כי אותו פלג משמש למעשה זרוע ארוכה של איראן ומשתף פעולה עם ארגונים כמו חמאס, חיזבאללה והמורדים בתימן (החות'יים)
ולכן זו שאלה מהותית לגבי התפתחותו של האירגון אשר החל כארגון אנטי שיעי עבר ללוחמה באימפרייליזם המערבי ומנהל כיום מערכות מטעם איראן לזעזוע המשטרים הערביים הפרו-מערביים במזרח התיכון גם במחיר של שיתוף פעולה בין ארגון סוני לממשלה שיעית.

חדשות חדשות חדשות

24.9.09


העיתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערב"
1. דו"ח: ישראל מוכנה להקפאת ההתנחלויות באופן חלקי תמורת נרמול היחסים עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה. אובאמה נכשל במציאת מכניזם לקירוב עמדותיהם של נתניהו ועבאס. אובאמה הדגיש כי המו"מ להסכמה על הפתרון הסופי צריך להתחיל באופן מידי, אך הממשל האמריקאי טרם קיבל מחוייבות בנוגע להקפאת הבנייה בהתנחלויות. אובאמה ביקש מהצדדים לשלוח בשבוע הבא את צוותי המו"מ לסבב נוסף בוושינגטון בכדי להמשיך במאמצי התיווך של מיטשל, בכדי שניתן יהיה להכריז את המשך המשא ומתן הישיר בין שני הצדדים. כמו כן הודיע אובאמה כי שרת החוץ, קלינטון תפרסם דו"ח על מצב המשא ומתן.
2. חילופי אש והתקלויות עם מבוקשים בסעודיה, בקירבת העיר ינבוע שבמערב המדינה לחופי הים האדום. שני חמושים נהרגו ו9 אנשי ביטחון נפצעו. התקרית התרחשה בקרבת מיפעל הפטרוכימיקלים בינבוע.
העיתון הסעודי "אל-ווטן"
3. עיראק מעבירה את הטיפול באירועי הדמים בחודש אוגוסט 2009 לאו"ם. נשיא עיראק, ג'לאל טלאבני, אישר כי מדינתו פנתה לאו"ם בבקשה שתתערב ותסייע בנושא פיגועי הדמים שארעו בבגדד ב-19.8.09, וכי תטיל סנקציות על האחראים. בנוגע לשאלה האם עיראק ביקשה מהאו"ם להקים ועדת חקירה בינ"ל השיב, כי עיראק רואה באירועים אלו פשעי מלחמה ופשעי טרור וכי אכן הועברה בקשה לאו"ם.
  • חשוב להדגיש, כי ככל הנראה מאמצי התיווך נכשלו משום שכל הצדדים המעורבים, ארה"ב, איראן, תורכיה ומצרים לא היו מעוניינים שהסוגיע הזו תועבר לאו"ם אלא נעשה ניסיון (שעדיין ממשיך) לפתור את המשבר בין סוריה ועיראק בינהן. נשיא עיראק מאשר כי מדינתו העבירה בכל זאת את הסוגיה לטיפול האו"ם.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

קריקטורות היום - בעיתונות הערבית

22.9.09

קטאר - אתר "אל-ג'זירה"
1. בתמונה רואים איש קשור שפיו מכוסה ועליו כתוב: "הבעיה הפלסטינית", על המזודה כתוב: "הקפאת ההתנחלויות" והיהודי והאמריקאי דוחפים בכל הכוח את הבעיה הפלסטינית למזוודה שפותח עבורם הערבי.


2. בתמונה השנייה יושב על יסא ועליו מגן דויד והוא סורג את השלום מהצמר שהוא פורם ממכנסיו של הערבי (ומשאיר אותו עם התחתונים).


3. בתמונה אנו רואים את הכור הגרעיני של ישראל וכשהערבי מנסה לצפות עליו הוא רואה הנשיא האמריקאי מנופף עם שלט שעליו סימן של פרוייקט הגרעין של איראן.


העיתון הסעודי "אל-ווטן"
4. בראש התמונה כתוב: "מתנת החג" ובעוד אובאמה מצפה ליונת שלום, נתניהו פותח את הקופסה ונותן לעבאס במתנה התנחלות חדשה.

חדשות חדשות חדשות

21.9.09

העיתון הבחרייני "אל-ווסט ניוז"
איראן לא מעוניין בנשק גרעיני - בראיון שהעניק המנהיג הרוחני, עלי חמנאי אמש אמר כי: "איראן אינה מעוניינת ומתנגדת לייצור פצצות גרעיניות". חמנאי הכחיש בכל תוקף את האשמות המערב כי ארצו מעוניינת לייצר פצצות גרעינות תחת כיסוי של תוכנית גרעין אזרחית. "המערב טועה בהאשמותם את מדינתנו בניסיון להשיג נשק להשמדה המונית, אנו שוללים זאת מכל וכל, אין לנו צורך בו" [.....] "המערב יודע כי האשמות הללו שיקריות" [....] "זאת חלק מהאובססיה של ממשלות המערב היהירות".
איראן - פרוייקט הגרעין - כן או לא?!?
כמה הנחות יסוד שלי:
  • איראן היא מעצמה אזורית.
  • ישראל היא המעצמה הגרעינית היחידה במזרח התיכון.
  • תוכנית הגרעין של איראן אינה מהווה איום קיומי על מדינת ישראל או לחילופין על שאר מדינות ערב.
  • מדיניות החוץ של איראן - "האיסלאמיזציה" - הרצון ליצא את המהפכה האיסלאמית לשאר מדינות ערב מהווה איום קיומי על מדינת ישראל ועל יציבות המשטרים הערביים במזרח התיכון.
  • איזור רב קוטבי (שאין בו רק מדינה אחת שיש לה הגמוניה מוחלטת - גרעינית/צבאית) הוא יציב יותר ובטוח יותר מאזור חד קוטבי. מדיניות החוץ זהירה יותר ומחושבת. מיעוט קונפליקטים אלימים.
  • ישראל עד היום לא איפשרה לאף מדינה אזורית לאיים על ההגמוניה הגרעינית שלה, לכן חיסלה את פרוייקט הגרעין של עיראק ב-1981 ובשנת 2007 תקף חייל האוויר הישראלי את הכור בסוריה.
אין בידי שום עובדות או הוכחות בנוגע לשאיפות איראניות כאלה ואחרות לפעול למען השגת נשק גרעיני, וביכולתי להעריך ולנתח רק על בסיס הידיעות בעיתון והערכות שמתפרסמות מידי פעם ע"י הסוכנות לאנרגיה אטומית או גופי מודיעין כאלה ואחרים אשר מפרסמים את מרכולתם לילות כבקרים. בנוסף נחשפנו בעבר להערכות מודיעינות שגוייסו בכדי להצדיק את הפלישה לעיראק ע"י ארצות הברית בשנת 2003 בטוענה שלעירק נשק להשמדה המונית, דבר שהתברר בדיעבד כשקרי.
ולכן בכל הנוגע לאיראן ולתוכנית הגרעין שלה אני חושבת שיש צורך להתחשב במספר הצהרות של הממשל האיראני כשבאים להעריך את הכוונות האיראניות:
  • איראן פעם אחר פעם מכחישה וחוזרת ומדגישה שהיא אינה מעוניינת בנשק להשמדה המונית.
  • איראן אומרת בפה מלא ש"המשטר הציוני לא יחזיק מעמד זמן רב. אל תקשרו את גורלכם עימו...למשטר הזה אין עתיד והוא יגיע לקיצו בקרוב". " וכמו כן "עימות עם המשטר הציוני הוא חובה לאומית ודתית".
  • איראן מודה שהיא מעוניינת בתוכנית גרעין אזרחית.
  • איראן אומרת שאין בכוונתה להפסיק את העשרת האורניות.
  • איראן מכחישה את השואה היהודית - "השואה היא שקר".
  • "הכעסת הרוצחים הגדולים בעולם - ארה"ב וישראל - הוא מקור לגאווה בשבילנו".

ולכן ישנן שלוש אופציות שכל אחת מהן אפשרית:

  • איראן לא מעוניין לייצר נשק גרעיני.
  • איראן מעוניינת להיות "מדינת סף" (אין לה נשק גרעיני אך אם בעתיד היא תיהיה מעוניינת ליצר היא תוכל ליצר באופן מידי)
  • איראן (כמו מדינת ישראל) מעוניינת לייצר נשק גרעיני (ולכן היא מייצרת אותו בסתר) ודואגת לעמימות סביב התוכנית שלה.



העיתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערב"
לאחר סיכול ניסיון הפיגוע בדובאי - ניסון פיצוץ הביניין הגבוהה ביותר בעולם - "הבורג' דובאי", נחשפים הפרטים:
המפגעים יצאו מראס אל-ח'ימה (אחת מתוך 7 האמירויות), יעדי הפיגועים צולמו במצלמות וידאו. ושלטונות מאע"מ החליטו על ביטול אזרחות וגירושם של אזרחים פלסטינים. העיתון "וושינגטון טיימס" חשף כי מנגנוני הביטחון של איחוד האמירויות סיכלו מגה פיגוע של חוליה של אל-קאעידה נגד הבורג' דובאי. עלות בנייתו של הפרוייקט כ- מיליארד דולר ותאריך השקתו יועד לחודש דצמבר הקרוב. בנוסף תכנן ארגון אל-קאעידה סדרת התנקשויות במספר דמויות מפתח בממשלת אבו-דאבי ודובאי וכמו כן סומנו מספר אתרים ומבנים ידועים בדובאי. התוכנית נחשפה בחודש מאי 2009. רוב חברי החולייה היו פלסטינים, הקשורים לתנועת חמאס. בעקבות אירוע זה החליטה הממשלה לבטל את אזרחותם של מספר אזרחים פלסטינים ולגרשם.


סוכנות הידיעות הכוויתית
נשיא תורכיה, עבדאללה גול יגיע מחר ה- 22.9.09 לביקור רשמי בסעודיה ויוועד עם מלך סעודיה, עבדאללה בן עבד
אל-עזיז.